ת"א 57061-12-12 ק' נ' אבוצויף ואח'

התובעת נפגעה בתאונת דרכים, אשר המוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) הכיר כי הייתה זו גם תאונת עבודה. בהתאם לכך, וועדה רפואית לעררים של המל"ל (להלן – הוועדה לעררים) קבעה את דרגת נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה. בתביעתה הנדונה, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת, מבטחת הרכב הפוגע, לפצות אותה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים) בשל נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה.

בבקשתה מיום 11.11.2014, ביקשה התובעת כי בהתאם להוראת סעיף 6ב בחוק הפיצויים, תינתן לה רשות להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה לעררים. בתגובתה מיום 1.12.2014 התנגדה הנתבעת לבקשה והתובעת השיבה לתגובה זו ביום 8.12.2014.

עיקרי העובדות, קביעת המל"ל ועיקרי טענות הצדדים

2.התובעת, ילידת 21.2.1961, מטפלת בקשישים סיעודיים במקצועה, נפגעה ביום 27.12.2010 בתאונת דרכים, אשר על-פי טענתה, אירעה בעת שחצתה כביש ורכב פגע בה והפיל אותה על הכביש. אין מחלוקת על כך שהתאונה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים ואף אין מחלוקת על כך שעל הנתבעת, מבטחת הרכב הפוגע, חלה חובה לפצות את התובעת על נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה בהתאם להוראות חוק זה.

3.המל"ל הכיר בכך שהתאונה היא גם תאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל שבדקה את התובעת קבעה ביום מיום 5.3.2012 כי דרגת נכותה הצמיתה בתחום האורתופדי היא בשיעור של 5% על-פי סעיף 35(1)(א-ב) מותאם, בתוספת של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן – תקנות המל"ל) וזאת בשל הפגיעה בכתף. בנוסף קבעה הועדה כי אינה מוצאת קשר ישיר בין התאונה לבין המצב הנפשי של התובעת ולפיכך ביקשה שתוגש הערכה פסיכיאטרית נוספת בעניינה. לאחר בקשה זו של הוועדה, משכה התובעת את תביעתה במל"ל בעניין הנכות הנפשית.

בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 26.12.2013, נקבע לבקשת התובעת ובהסכמת הנתבעת, כי ימונה מומחה פסיכיאטר, אשר יחווה את דעתו בעניין פגיעתה הנפשית הנטענת של התובעת בעקבות התאונה. בהתאם לכך מונה ד"ר גיא אור, אשר קבע בחוות-דעתו מיום 14.3.2014, כי נכותה הנפשית של התובעת היא בשיעור של 30% (על-פי סעיף 34(ב)(4) בתקנות המל"ל), וכי מתוך שיעור נכות זה יש לשייך רק נכות בשיעור של 2.5% לעברה של התובעת.

4.בבקשה הנדונה טענה התובעת כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתירת קביעת ועדת העררים של המל"ל בעניין נכותה האורתופדית, משורה של טעמים שאלו עיקריהם: האחד, משהתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתירת קביעת המל"ל בתחום הנכות הפסיכיאטרית, בעוד שהנתבעת לא התנגדה למינוי המומחה בתחום זה, הרי שבירור התביעה שינה את מסלולו הרגיל, כך שאת דרגת נכותה של התובעת יש לקבוע על-פי מסקנות מומחים מטעם בית המשפט ולא על-פי קביעות הוועדות של המל"ל; השני, התובעת הגישה ערעור אל בית הדין לעבודה על קביעת וועדת העררים בעניין הנכות האורתופדית. לפיכך, כיום אין לפני בית המשפט קביעה סופית בעניין דרגת הנכות האורתופדית של התובעת. עתה, בחלוף כארבע שנים מאז התאונה, בעוד עניין קביעת נכותה של התובעת בתחום זה צפוי לחזור אל הוועדה הרפואית הראשונה של המל"ל, עשוי לעבור עוד פרק זמן ממושך עד אשר תהיה קביעה סופית בעניין נכות זו; השלישי, חלו החמרה ושינוי ניכר במצב הנכות האורתופדית של התובעת מאז קביעת הוועדה לעררים מיום 5.3.2012.

5.הנתבעת כאמור, מתנגדת לבקשה ואלו עיקרי טעמי התנגדותה: ראשית, דרגת נכותה של התובעת בתחום האורתופדי נקבעה לפי הוראת סעיף 6ב בחוק הפיצויים, על-פי קביעת הוועדה לעררים של המל"ל שקבעה שדרגת נכותה הצמיתה בתחום זה היא בשיעור של 5%. באשר לנכות בתחום הנפשי, לא הייתה קביעה של המל"ל מכיוון שהתובעת זנחה את תביעתה אל המל"ל בעניין הנכות בתחום זה. כך שמינוי המומחה מטעם בית המשפט לקביעת דרגת נכות זו לא הייתה בעקבות הבאת ראיות לסתירת קביעת המל"ל, אלא בהתאם להוראת סעיף 6א בחוק הפיצויים; שנית, העובדה שהתובעת הגישה ערעור אל בית הדין לעבודה על קביעת הוועדה לעררים של המל"ל בעניין דרגת נכותה האורתופדית אינה מעלה או מורידה. שכן אין בערעור זה, התלוי ועומד, כדי לשנות מ"יציבות" דרגת הנכות שנקבעה הוועדה לעררים, אשר מחייבת בהתקיים הוראת סעיף 6ב בחוק הפיצויים; שלישית, התובעת מבקשת "לדלג", על-פי נוחותה, בין המסלול הקבוע בסעיף 6א בחוק הפיצויים לבין המסלול שעל-פי סעיף 6ב. בכך יש יותר מאשר טעם לפגם הנובע מכך שלאחר שוועדה של המל"ל בדקה את התובעת וקביעותיה לא נשאו חן בעיניה, היא מנסה את מזלה באמצעות מינוי מומחה מטעם בית המשפט; רביעית, העיכוב בקביעה הסופית של המל"ל בעניין דרגת הנכות האורתופדית של התובעת אינו נובע מסיבות אובייקטיביות, אלא מתעלולים טקטיים של התובעת. אילו המשיכה התובעת בהליכים שהחלו במל"ל ואילו ערכה את כל הבדיקות שנדרשה לערוך, היו כל ההליכים במל"ל מסתיימים זה מכבר; חמישית, תובע המבקש לטעון להחמרה במצבו הרפואי צריך להוכיח שאמנם חל שינוי זה מאז שנקבעה דרגת נכותו במל"ל, אך התובעת לא הוכיחה זאת. תלונות התובעת הקשורות בפגיעתה האורתופדית מתאימות לנכותה ולדרגת הנכות. אילו לא פנתה לרופאים בתלונות היה הדבר מפתיע. לכן, אין די בעצם תלונותיה של התובעת כדי לשמש ראייה באשר לשינוי מהותי במצבה האורתופדי.

6.בתשובת התובעת לתגובת הנתבעת טענה היא, כי אין לראות בה אחראית להתמשכות ההליכים במל"ל. לטענתה, דווקא הנתבעת היא זו אשר "מושכת" את ההליכים בתביעה הנדונה; לטענת התובעת, היא באה בידיים נקיות לבית המשפט; אין ממש בטענות הנתבעת כי אלמלא גררה התובעת את ההליכים במל"ל היו הם מסתיימים זה מכבר. לנתבעת אף אין זכות קנויה לדרוש מהתובעת לפנות אל המל"ל לקביעת דרגת נכותה; לא ניתן לטעון שקביעת הנכות האורתופדית במל"ל הייתה על-פי כל דין, מאחר שקביעת הוועדה של המל"ל הייתה של רופא אחד (ד"ר קוארטלר) ואילו הועדה לא סיכמה את מסקנותיה. לפיכך טענה התובעת, כי יש הצדקה למינוי מומחה מטעם בית המשפט גם בתחום זה וכי כשם שאין המל"ל ממתין לקביעת דרגת הנכות במסגרת התביעה המתבררת בבית המשפט, כך אין מקום לכך שבית המשפט ימתין לקביעת דרגת הנכות במל"ל. לעניין הטענה האחרונה (כי הוועדה לא סיכמה את מסקנותיה), נעיר כבר עתה, כי טענה זו נטענה לראשונה בתשובת התובעת ולפיכך לא ראינו לנכון להידרש אליה.