ת"א 56690-11-12 ויצברד ואח' נ' בייטנר

טענות-הצדדים

1.ברחוב יהודה הלוי מס' 40 בתל אביב-יפו, בגוש 6924, חלקה 14, עומד בנין. התובעים הם בעליו ובעלי-המקרקעין שבם הוא בנוי. לבנין – חצר. הנתבע הוא בעליה של סוכנות-ביטוח בשם "מוריה", הפועלת מיחידה בבנין. מעמדו באותה יחידה הוא של דייר מוגן. לכל המאוחר עד לשנת 2010 שכר הנתבע מהתובעים, בשכירות חופשית, שטח בחצרם, לחניה של כלִי-רכב. מאז, נטען בכתב-התביעה, הוא מוסיף לעשות שימוש בחצר, בלא רשותם של התובעים, ואף הגדיל וחסם את הגישה אליה באמצעות מחסום. זוהי תביעה לסילוקו ממקרקעי-התובעים; לחיובו בתשלומם של דמי-שימוש ראויים בה ולחיובו בפיצוי המוסכם בהסכם-השכירות של אז, עקב אי-פינויה של החצר במועד הנקוב באותו הסכם.

טענתו הנגדית של הנתבע היא כי אין הוא מחנה את מכוניתו אלא באותו חלק של המקרקעין, ששוב אינו בבעלותם של התובעים. חלק זה, נטען, הופקע לטובתה של עיריית תל אביב-יפו לצורכי הרכבת הקלה, המוּקמת בעיר, וממילא לא הוסג שטחם של התובעים ולא קמה חבות כספית כלפיהם. הנתבע מודה כי הוא עובר בשטחם של התובעים כדי להגיע אל מקום-החניה הזה אולם, לעמדתו, זכות זו של מעבר כמו-טבועה בזכותו לדיירות מוגנת; אין הוא היחיד מבין דיירי-הבנין המשתמש בשטח זה למעבר; וממילא השימוש נמשך שניות ספורות ואין בו לפגוע, כל עיקר, בתובעים (תצהיר-עדותו הראשית, בעמ' 1). את המחסום, טען, הוא הציב "כדי למנוע שימוש של אנשים זרים במעבר" (שם, בעמ' 2). מפתח לאותו מחסום, הוטעם, נמסר לתובעים.

השימוש

2.חומר-הראיות, שהונח לפניו של בית-המשפט, מוליך למסקנה כי הנתבע משתמש במקרקעין אשר בבעלות-התובעים לשלושה שימושים אלה: [א] חניה, בפועל, של כלי-רכב; [ב] מעֲבר באמצעותו של כלי-רכב; ו-[ג] העמדתו של מחסום, החולש על הכניסה אל המקרקעין ועל היציאה מהם.

בענינו של מעֲבר דרך שטחם של התובעים אל מה, שהופקע לפי הטענה לצרכיו של מיזם-הרכבת, אין צורך להעמיק. כך גם בכל הנוגע למחסום שהציב הנתבע. על שני אלה, כאמור, הצהיר הוא עצמו ולא נדרשת ראָיה נוספת. המחסום, העיד הנתבע בבית-המשפט, הוקם שלא בנטילת-רשות מאת התובעים:

"אנחנו שמים עמוד כדי שלא יפלשו אנשים זרים. לא קיבלתי הסכמה של התובעים, אבל יידענו טלפונית את [הנציג מטעמם]. אני מבקש לתקן: את העמוד הראשון התקין עו'ד סיני [דייר אחֵר בבנין], שניהל את כל הוועד, אחרי שמר ויצברד [התובע] עקר [את העמוד] אז אני התקנתי עמוד [חדש]" (עמ' 50, ש' 12-8).

בענין החניה בחצר-התובעים גופה אַפנה, ראשית, לתצהיר-עדותו הראשית של הנתבע. בפִּסקה ה-12 לתצהיר הוא כתב כי "מקדמת דנא אני עושה שימוש בחצר הבניין ובמעברים בחצר, בין היתר לצורך החניית רכב[י]". הנה כי כן, אפילו אליבא דנתבע, השימוש בחצר, על המעברים שמשני צדיו של הבנין, הוא לא רק לשם מעבר כי אם גם לחניה ממש. שנית, תמונות שהציגו התובעים לבית-המשפט אינן מותירות מקום לספק כי את מכוניתו העמיד הנתבע, לא אחת, ממש לצדו של הבית, בסמוך לקירו המזרחי ובמה שברי כי הוא חלק בלתי נפרד ממקרקעי-התובעים ולא סרח-העודף, שניטל בידיהם של גורמי-הרכבת לשימושם. התמונות שהוצגו היו ממגוון של מועדים; ביחס לשני כלֵי-רכב שהיו, בזה אחר זה, בשימושו של הנתבע; ובאופן המצביע על שימוש מעת לעת ולא על אירוע יחיד. באולם-הדיונים השיב התובע בשלילה גמורה לשאלה "אני אומר לך שכל התמונות שצירפת שבהן מופיע רכב שחור [של הנתבע] צולמו באותו יום", והוסיף: "שם הוא כל הזמן חונה. יש פה תמונות שמראות שהוא לא בשטח המופקע. התמונות לא צולמו באותו היום. אני לא מסכים שהרכב חונה בשאר הזמן בשטח המופקע. כשאני מגיע לשם, אני רואה את הרכב שלו בשביל המזרחי" (עמ' 21, ש' 29-23; עמ' 33, ש' 7-4). "הוא השתלט על השטח באופן קבוע", מצה התובע בעדותו, "מזכירותיו חונות, לקוחותיו חונים" (עמ' 29, ש' 9).

הנתבע, מצדו, טען כי בכל פעם שעמד בַּמָקום הזה היה הדבר למטרות של פריקה וטעינה. אלא, שלא זו בלבד שבכך אין לסייע לעמדתו, שכן גם זכות לפריקה וטעינה הוא לא הוכיח כי עומדת לו, אלא שכל ראָיה לטענה-בעלמא זו לא הוצגה. לשאלה "האם אתה יכול להראות שאתה פורק וטוען?" השיב הנתבע בתשובה המשונה: "זו שאלה קצת מביכה, עזוב" (עמ' 50, ש' 30-29). על המבוכה הוא לא התגבר, כנדמה, שכן כל ראָיה לא הוצגה גם לאחר מכן. בהמשכה של חקירתו הנגדית הודה הנתבע במלים מפורשות:

"רוב[ו] ככולו [של הזמן] חניתי בשטח המופקע [שלא בבעלות התובעים]. יכול להיות פעם שהגעתי יותר מאוחר וחניתי אצלו, וגם זה היה לדעתי בשטח המופקע כי אני עומד מאחוריו ויש תמונה שהוא עומד בדרומי. אבל יכול להיות מספר פעמים שחניתי שם. ב-99.9% מהתקופה, ותמיד יכול להיות פה ושם מקרים כאלה ובגלל סיבות מסוימות, חניתי שם" (עמ' 51, ש' 19-14).