אלעוברה נ' אלעוברה

רקע כללי

1. המבקש, הוא הנתבע, עותר לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בהתאם לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "החוק").

2. התובע, שהוא אחד מיורשיו של עלי איברהים אלעוברה (להלן: "המנוח"), הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בסך 550,000 ₪, בשמו ובשמם של יתר יורשיו של המנוח.

3. בהחלטה נפרדת מיום 18.3.2017 קבעתי כי על התובע להמציא ייפוי כוח מכל היורשים שלטענתו בשמם הוא תובע. יודגש כי אף שחלפו 30 יום מאז ההחלטה, התובע לא צירף ייפוי כוח כפי שנקבע, ולפיכך ממילא איננו יכול לתבוע בשם כל היורשים, אלא רק בשמו הוא.

4. בכתב התביעה נטען, כי בשנת 1998 רכש הנתבע, בהשקעה משותפת שלו ושל המנוח, זכויות בחלקה הידועה כמגרש 2 שכונה 24 ברהט (להלן: "המקרקעין"). הזכויות נרשמו ברשות מקרקעי ישראל על שם הנתבע בלבד. בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר התברר כי הנתבע בונה במקרקעין, הגיש המנוח כתב תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין זכויותיו במקרקעין, ובית המשפט המחוזי קבע, שאין אפשרות לממש את ההסכמה בדבר חלוקת הקרקע, ולכן הצדדים הם בעלים משותפים של הקרקע. הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אשר קבע כי אכן הנתבע הפר את ההסכם עם המנוח, אולם לא ניתן לתת סעד קנייני ועל המנוח להגיש תביעה לפיצוי כספי. בהתאם לכך הוגשה תביעה כספית שהתנהלה בבית המשפט שלום בקריית גת, עד שבשנת 2008 עוכבו ההליכים על מנת שהצדדים יפנו לבוררות. ההליכים לא חודשו עקב מצבו הבריאותי של המנוח ולאחר מכן מותו. בשנת 2014 הוגשה בקשה לצו מניעה לבית משפט השלום בדימונה אשר נמחקה. בנסיבות אלה עתר התובע לפצותו בשווי מחצית המגרש בהתאם לחוות הדעת שצירף לכתב התביעה.

    

   טענות הצדדים בעניין ההתיישנות

5. הנתבע טען כי התביעה התיישנה זה מכבר. בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה בסעד שאיננו במקרקעין מתיישנת כעבור שבע שנים. עילת התביעה היא ברכישה המשותפת של הקרקע בשנת 1978 היינו לפני 38 שנים. גם אם ייטען שעילת התביעה היא במתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הרי שפסק הדין ניתן בשנת 1997 ואילו התביעה הנוכחית הוגשה ביום 23.9.16 היינו בחלוף הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין.

6. התובע ביקש לדחות את טענת ההתיישנות. נטען כי מיד שהתגלה למנוח שהנתבע הפר את ההסכם, הוגשה התביעה המקורית לבית המשפט המחוזי באר שבע. לאחר שהסתיימו ההליכים בבית המשפט העליון בשנת 1997, הוגשה התביעה הכספית, שעברה מבית משפט אחד למשנהו. ההליכים עוכבו ביום 18.2.08 לצורך קיום הליך של בוררות. בדצמבר 2014, לאחר שהנתבע החל בפעולות בניה נוספות, הוגשה בקשה לצו מניעה לבית המשפט השלום בדימונה. ההליך אמנם נמחק בהסכמת הצדדים, אולם במסגרתו הודה הנתבע, בתגובה שהוגשה לבית המשפט ביום 30.12.14, בזכותו של התובע לקבל פיצוי כספי. התובע נסמך אפוא על סעיף 9 לחוק, לפיו אם הודה הנתבע בקיומה של זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. ההודאה עליה נסמך התובע, ניתנה במסגרת סעיף 8 לתגובה כדלקמן: "בסעיף 2 טוענים המבקשים כי אין שינוי במחלוקת. כב' בית המשפט העליון ביטל את החלטת כב' בית המשפט המחוזי, ובכך קבע שהמנוח אמור להסתפק בפיצוי כספי ולכן הוגשה תביעה בבית המשפט השלום בקריית גת". התובע טען, כי באמירה זו יש משום הודאה בקיומה של זכות התובע. עוד נטען, כי הנתבע גם לא חלק על עובדות אחרות המפורטות בבקשה לצו מניעה, ותגובתו להן היתה כדלקמן: "כל הנטען בסעיפים 7-15 הינם טענות שכבר דן בהן כב' בית המשפט, ובית המשפט העליון נתן את החלטתו, ואין בהן כדי להתדיין שוב". עוד נטען, כי כל זמן שהיו תלויים הליכים בין הצדדים בבתי המשפט, הרי שמרוץ ההתיישנות עצר מלכת, ואין מקום למנות תקופות אלה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק התיישנות. לחלופין נטען, כי התובענה היא תובענה לביצוע פסק דין של בית המשפט העליון, כאשר בהתאם להוראות סעיף 21 להוראות חוק ההתיישנות פסק דין ניתן לביצוע במשך 25 שנים.

7. הנתבע בתשובה חזר על עיקר טענותיו, לפיהן מעת מתן פסק הדין בבית המשפט העליון חלפה כבר תקופת ההתיישנות, כאשר גם מעת סגירת התיק בבית המשפט השלום בקריית גת בשנת 2008 כבר חלפו למעלה משמונה שנים.