ת"א 56438-06-13 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' דוידוב ואח'

1.הנתבעים עתרו כי מותב זה יפסול עצמו מלשבת בדינם.

הבקשה הוגשה על ידי הנתבעים ולא על ידי בא כוחם. לאחר שהתקבלה תשובת התובעת, המתנגדת לבקשה, התקבלה תגובת ב"כ הנתבעים במסגרתה הוא כותב, בין היתר, כי אמונתו במערכת המשפט ומותב זה שלמה. עם זאת, כותב ב"כ הנתבעים, כי עמדתם של הנתבעים נחושה והם סבורים שדעתו של מותב זה ננעלה. בד בבד, מותיר ב"כ הנתבעים ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.

2.התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה לפינוי מושכר. התביעה הוגשה במסגרת פעילותה של התובעת כמנהלת ומחזיקה של דירות לדיור ציבורי הנמצאות בבעלות המדינה. עילת תביעת הפינוי היתה כי הנתבעים אינם בגדר דייר ממשיך מכוח חוק הדיור הציבורי, תשנ"ח – 1998, שכן הם עזבו את הדירה נשוא התביעה לתקופה של שמונה עד עשרה חודשים ושכרו דירה אחרת ברחוב אורלנסקי בפתח תקוה.

3.התביעה התקבלה בפסק דין שניתן ב- 21.2.16. ערעור שהוגש על פסק הדין נדון בבית המשפט מחוזי מרכז (ע"א 8844-04-16), אשר הוציא מלפניו פסק דין לפיו: לפנים משורת הדין תושב התובענה לבית משפט זה על מנת שהתובעת תזמן לעדות מטעמה את עורך דו"ח המעגל בדירה מ- 29.10.08 וכן על מנת שהנתבעים יוכלו להביא ראיותיהם לעניין שכירות הדירה ברחוב אורלנסקי ואשר היוותה את עילת התביעה.

לאחר עיון בבקשה, בתשובה, בתגובה ובהלכה הפסוקה, המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות. אלו הם נימוקי ההחלטה:

4.כפי שנקבע לא אחת בהלכה הפסוקה:

"כללי פסלות שופט יונקים חיותם מכללי הצדק הטבעי, ובעיקר, מהכלל בדבר היעדר משוא פנים. הם באים להבטיח שההליך השיפוטי ינוהל על ידי אדם שאין לו עניין אישי בהתדיינות ואשר אין לו דעה קדומה כלפי מי מבעלי הדין."

(ראו בג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד נה (3) (734) (להלן: "פרשת ישקר").

הנחת היסוד הינה, כי שופט מקצועי ניתב עצמו להכריע באופן חף מכל השפעה חיצונית פסולה, ללא משוא פנים ודעה קדומה. ההנחה נפסלת כאשר קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. ראו סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.

החשש הממשי למשוא פנים מקבל תוכן כאשר ניתן ללמוד מהנסיבות החיצוניות לקיום אפשרות מסתברת שנבצר מהשופט לשפוט באובייקטיביות ראויה. רשימת מקרי הפסילה אינה סגורה ויש לבחון אותה בכל מקרה לגופו של עניין.