ת"א 56430-05-14 אלשאער נ' קלעאני הנדסה בע"מ ואח'

1. בקשת הנתבעות 3 ו-4 לדחות את התביעה נגדן על הסף מפאת התיישנות.

2. לטענת התובע בכתב התביעה דנן, הוא נפגע בתאונה בעבודה ביום 8.6.2005 בעת שעבד עבור הנתבעת 1 באתר הבניה של הנתבעת 4, רכבת ישראל בע"מ. הוא הגיש את התביעה הראשונה בפרשה ביום 2.3.2008, נגד הנתבעות 1 ומבטחתה הנתבעת 2, בלבד (ת"א 209-03-08, להלן: התביעה הקודמת). ביום 6.9.2010 שלחה המבטחת הודעה לצד שלישי נגד הנתבעת 3 דכאן, שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, כמי שהיתה הקבלן הראשי בפרויקט ונגד הנתבעת 4 דכאן, רכבת ישראל בע"מ, שהיתה מזמינת העבודה ו/או בעלת זכויות בקשר למקרקעין באתר. ביום 30.10.2013, בדיון בפני כבוד השופטת נ' דלה מוסא, נמחקה התביעה הקודמת לבקשת התובע (לטענת התובע בכתב תביעתו דכאן, הסיבה לבקשת המחיקה היתה חילוקי דעות ואי שביעות רצון מבא כוחו דאז; פס' 18 לכתב התביעה דכאן). ביום 29.5.2014 הגיש התובע את תביעתו השניה בגין התאונה הנטענת – היא התביעה דכאן. זו הפעם, צירף התובע לתביעתו, בנוסף למעסיקתו הנתבעת 1 והמבטחת הנתבעת 2, גם שתי נתבעות נוספות: הנתבעות 3 ו-4, שהיו אך צדדים שלישיים בתביעה הקודמת.

3.הנתבעות 3 ו-4 מבקשות לדחות את התביעה נגדן על הסף מפאת התיישנות. בבקשתן נטען כי 7 שנות ההתיישנות בקשר לתאונה (אשר אירעה על-פי הנטען ביום 8.6.2005) חלפו ביום 8.6.2012, ואילו הן נתבעות לראשונה בתביעה דנן, אשר הוגשה כשנתיים לאחר מכן, ביום 29.5.2014.

4.בתגובתו לבקשה לסלק את התביעה נגד הנתבעות 3 ו-4 עקב התיישנות, טוען התובע כי בניגוד לנטען בבקשה, הנתבעות 3 ו-4 אינן נתבעות חדשות, שכן טרם מחיקת התביעה הקודמת, שלחה אליהן הנתבעת 2 הודעה לצד שלישי. התובע טוען כי חל בעניינו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לטענתו, לפני הגשת ההודעה לצד שלישי בתביעה הקודמת הוא לא היה יכול לדעת, אף בזהירות סבירה, כי הנתבעת 3 שימשה, כלשון ההודעה לצד שלישי בתביעה הקודמת, "קבלן ראשי באתר העבודה ו/או מבצע בניה, באתר בו נפגע", כי הנתבעות 3 ו-4 היו האחריות "לדאוג לבטיחות העובדים באתר" או כי היה עליהן להעסיק "מפקחים ו/או מנהלי עבודה שינהיגו שיטת עבודה בטוחה ויפקחו על קיומה". לטענת התובע, בעת האירוע הוא היה פועל פשוט אשר הצטרף לצוות זמן קצר לפני כן. הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת את הרכב ההסכמים וההתחייבויות ההדדיות שבין הנתבעות 3 ו-4 לבין עצמן או ביניהן לבין הנתבעות 1 ו-2. התובע טוען כי לאחר התאונה הוא היה מרוכז בשיקום ולא יכול היה לפנות על מנת לקבל פרטים על אודות מערכות יחסים אלה ובפרט, פרטים בענין ניהול האתר בו נפגע והאחריות לבטיחות העבודה בו. לטענת התובע, לאחר שהנתבעת 2 שלחה הודעה לצד שלישי נגד הנתבעות 3 ו-4 בתביעה הקודמת, כבר לא היה טעם להגיש נגדן תביעה, שכן הן כבר צורפו להליך. התובע טוען כי לא צפוי נזק לנתבעות 3 ו-4, שכן הן כבר היו מעורבות בהליך והוצבו מולן מלוא הטענות בענין אחריותן לקרות אירוע התאונה.

5.בתשובתן לתגובה לבקשה טענו הנתבעות 3 ו-4 כי התובע יכול היה בזהירות סבירה לגלות את זהותן: הוא יכול היה לפנות למעסיקתו, הנתבעת 1, כדי לברר מיהו הקבלן הראשי ו/או מזמין העבודה אם לא ידע זאת בעצמו. לשיטת התובע עצמו הוא ידע על זהותן לכל המאוחר בעת הגשת ההודעה לצד שלישי בתביעה הקודמת, ואפילו אז מיאן להגיש תביעה נגדן.

6.הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. התובע אמנם לא הוכיח את יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אך לאור סעיף 15 לחוק זה, תביעתו נגד הנתבעות 3 ו-4 – לא התיישנה.

לא הוכחו יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות 

7.תגובת התובע, בה הוא טוען טענות עובדתיות בענין אי-ידיעת עובדות המהוות את עילת התביעה נגד הנתבעות 3 ו-4, הוגשה ללא תצהיר. אי-הוכחת עובדות אלה משמיטה הקרקע מתחת לטענת התובע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.