ת"א 56320-10-12 לוי ואח' נ' בן-נון ואח'

בפניי בקשה לחיוב התובע שכנגד (המשיב) בערובה להוצאות הנתבעים שכנגד (המבקשים) במידה ותדחה התביעה שכנגד ויפסקו לטובתם הוצאות וזאת מכוח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות). קראתי את טענות הצדדים בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה, ואף את כתבי הטענות אשר הוגשו מטעם הצדדים.

התובענה שכנגד אשר הוגשה על ידי התובע שכנגד עניינה בטענותיו ליתרת חוב של הנתבעים שכנגד בגין הלוואה שנטלו ממנו, אשר לא שולמה במלואה. סכום התביעה שכנגד הועמד על סך של 2,100,000 ₪, אך נטען כי יתרת החוב עומדת על 3,100,000 ₪ כאשר מתנהל הליך של תביעה שטרית בגין שטר חוב שניתן כבטוחה על סך של 1,000,000 ₪ ולפיכך סכום התביעה כאן הינו על היתרה בלבד.

יצוין כי התביעה אותה הגישו המבקשים כנגד המשיב הינה להחזר סכומים אשר לטענתם נגבו מהם שלא כדין בגין אותה הלוואה והלוואה נוספת שנטלו מהמשיב. את תביעתם העמידו על סך של כ- 825,000 ₪.

הבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים מבוססת על שני טיעונים מרכזיים:

הראשון - מצבו הכלכלי של המשיב אשר לא יאפשר לו לשלם את ההוצאות שיוטלו עליו במידה ותביעתו תדחה.

השני - סיכויי התביעה, אשר המבקשים טוענים כי קלושים הם. במסגרת טיעון זה חוזרים המבקשים על טיעון אשר ראוי היה שלא היה נטען, למעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא בגין פסק דין חלוט אשר סילק את התביעה בת"ט 42855-07-12, זאת על אף החלטות קודמות הן של מותב זה והן של בית המשפט המחוזי, בהן הובהר למבקשים היפוכו של דבר.

יחד עם זאת, העלו המבקשים אף טיעונים לגופו של עניין, אשר בהם היה לכאורה, כדי להצביע על קשיים בתובענה שכנגד.

בתגובתו דחה המשיב את טענות המבקשים מכל וכל.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות מעגנת את האפשרות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע:

"519. ערובה לתשלום הוצאות

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

 (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ..."

בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר,(3.10.2004), (להלן - עניין ליסטר)) ואף הובעה עמדה שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר ניתן להעריך את סיכויי התביעה כ"קלושים ביותר" (רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל ,(20.3.1995)).

לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, (27.6.2010), (להלן: עניין אבו קבע)). בגדרי האיזון האמור הכירה הפסיקה בכך שהוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב (19.7.2007)), זאת מתוך "התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע" (רע"א 4265/09 אללוף נ' הורביץ (20.10.2009)).

בתקנה 519 לתקסד"א לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אך בפסיקה גובשו כללים מדריכים ותוארו סוגי מקרים בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכות שהוענקה לו בתקנה או ימנע מכך.

בין היתר, נקבע כי מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין בידיו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות, ייתכן כי יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה ובלבד שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ לא תעמוד כטעם בודד לחיוב בערובה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)). כך גם מקום בו התובע לא המציא את מענו כנדרש על-פי התקנות הנטייה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה (ראו רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל, (18.10.2007)).

ביחס לתובע שמצבו הכלכלי קשה נפסק ברע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.01.2013):