ת"א 55919-09-11 יעקב בכר ואח' נ' לאה ברוכין

לפני תביעה כספית לתשלום דמי שכירות ראויים, בסך כולל של 484,493 ₪ ולמתן פס"ד הצהרתי בדבר בעלות התובעים בשש תמונות המוחזקת אצל הנתבעת ומתן צו להעברתן לתובעים.

רקע 

התובע 1 (להלן: "יעקב") ואחיו אליעזר ז"ל (להלן: "אליעזר"), אשר נפטר בשנת 1997 ואשר הנו אביהם של התובעים 2 – 4, נולדו ביוון לבני הזוג לואיזה וניסים בכר (להלן: "לואיזה" ו "ניסים" בהתאמה).

לניסים היה רכוש רב ביוון, שחלקו הולאם ע"י ממשלת יוון ו/או נלקח ע"י הנאצים ואת חלקו האחר, כך טוענים התובעים, החביא אצל צייר בשם דומס (להלן: "דומס"). ניסים נרצח בזמן המלחמה ולאחר מכן, חנניה סלומון (להלן: "המנוח"), לקח תחת חסותו את לואיזה ובניה וכמו כן את המשימה להחזיר את הרכוש מדומס, אשר סרב להשיבו.

לטענת התובעים, לאחר מאבק, קבע בימ"ש ביוון בשנת 1948, כי על דומס להשיב את הנכסים, אלא שלדומס לא היה איך לעשות כן ולכן שילם את חובו באמצעות שמונה תמונות שצייר (להלן: "התמונות"). מנגד, לטענת המנוח, שהועלתה באמצעות בא כוחו עוד בטרם מותו והגשת התביעה דנא, לניסים לא היה כלל רכוש, שהרי כל רכושו הולאם ו/או נלקח ע"י הנאצים ולכן הרכוש שהוחזק אצל דומס היה רכושו שלו (של המנוח), שהושב אליו באמצעות התמונות ומשכך, שייכות הן לו בלבד.

לואיזה עלתה לארץ בשנת 1951 עם המנוח, שהיה אז בעלה ועם שני בניה, יעקב ואליעזר (יעקב ואליעזר ייקראו להלן גם "האחים"). תחילה התגוררו המנוח ולואיזה בדירה בבניין שנבנה על מגרש ברח' הגר"א 35 בת"א, שאת מחציתו רכש ניסים טרם שנרצח ואת מחציתו השנייה רכש המנוח ובכך הפך לשותף של משפחת בכר (להלן: "המגרש"). בשנות השבעים, רכשו המנוח ולואיזה דירת מגורים ברח' קהילת פאדובה 19 (פינת שלונסקי 34) בנאות אפקה בתל-אביב, הידועה כגוש: 6625, חלקה: 870 ותת חלקה: 16 (להלן: "הדירה") והתגוררו בה כשהם מחזיקים בשש מתוך שמונה התמונות, בעוד שיעקב ואליעזר קיבלו מאת המנוח ולואיזה שתי תמונות, אחד לכל אחד.

ביום 1.2.89 נפטרה לואיזה וביום 30.4.89 נחתם הסכם בין המנוח ולבין יעקב ואליעזר (להלן: "הסכם היורשים"), במסגרתו ויתר המנוח ליעקב ואליעזר על זכויותיו כיורש של זכויות לואיזה במגרש והעביר אותם אליהם בחלקים שווים (1/16 מהזכויות במגרש לכל אחד). התובעים טוענים שלא מדובר היה בוויתור, אלא בתשלום עבור חובות של המנוח ליעקב ולאליעזר. המגרש נמכר לצד שלישי בשנת 1995.

בכל הנוגע לדירה, שהייתה בבעלות שווה של לואיזה והמנוח, הרי שעם פטירתה של לואיזה, הזכויות בה התחלקו על פי דין, בהתאם לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, כך שהמנוח קיבל 50% מהזכויות שהיו ללואיזה בדירה ואילו יעקב ואליעזר קיבלו כל אחד 25% מהזכויות שלה בדירה, כך שהמנוח הפך להיות בעלים של 75% מהדירה ויעקב ואליעזר יחד ב-25% ממנה.

ביום 16.5.89 חתם המנוח על צוואה לפיה הוא מוריש את כל רכושו ליעקב ואליעזר (להלן: הצוואה משנת 89"). במהלך שנות התשעים נישא המנוח לנתבעת, שעברה להתגורר עמו בדירה. ביום 14.12.95 חתם המנוח על צוואה חדשה (להלן: "הצוואה משנת 95"), במסגרתה הפחית האחרון מחלקם של יעקב ואליעזר בעיזבונו העתידי, באופן שיקבלו עם מותו רק 2/3 מזכויותיו של המנוח בדירה ואילו הנתבעת תירש 1/3 מהזכויות. כמו כן, נקבע בצוואה כי יעקב ואליעזר יירשו 75% מהכספים של המנוח והנתבעת 25% מהם. בנוסף, הכניס המנוח הוראה, כי הנתבעת תמשיך לגור בדירה ואליעזר ויעקב לא ידרשו ממנה דמי שכירות עבור השימוש בדירה כל ימי חייה.

בשנת 2005, שינה המנוח את צוואתו שוב (להלן: "הצוואה משנת 2005"). הפעם הוריש את כל חלקו בדירה וכמו כן את כל רכושו בכלל, לנתבעת ולה בלבד. התובעים טוענים כי לא ידעו על צוואה זו וכי רמז ראשון לקיומה, קיבלו מספר חודשים טרם מותו של המנוח וזאת בעקבות שיחה של יעקב עם חברה משותפת שלו ושל המנוח.

ביום 7.4.10 פנה יעקב באמצעות בא כוחו למנוח, בדרישה ראשונה לקבל דמי שכירות בגין חלקו בדירה וזאת לתקופה של לא פחות ולא יותר מ-20 שנה, היינו משנת 1989 וכן בדרישה לקבלת חלקו בתמונות. ביום 21.6.10 שלח המנוח באמצעות ב"כ, מכתב תשובה, בו גולל את גרסתו לאירועים ודחה את כל דרישותיו של יעקב, הן ביחס לדמי השכירות והן ביחס לתמונות. מכתב זה נותר ללא מענה מצד התובעים.

ביום 25.11.10 נפטר המנוח. לאחר פטירתו של המנוח הייתה התכתבות נוספת בין התובעים לנתבעת, במסגרתה נשלח לנתבעת מכתב מיום 8.2.11, בו דרשו התובעים מהנתבעת דמי שכירות מיום כניסתה לדירה, פירוק שיתוף בדירה ואת התמונות. מכתב זה נותר ללא מענה בכתב מצד הנתבעת.

ביום 13.4.11 ניתן צו לקיום הצוואה משנת 2005, לפיו נקבע כי הנתבעת הינה היורשת הבלעדית של כל רכושו של המנוח וזאת ללא כל התנגדות מצד מי מהתובעים.

בחודש ספטמבר 2001 הגישו התובעים את התביעה דנא, אשר במסגרתה דרשו תחילה דמי שכירות עבור תקופה של כשמונה שנים. לאחר הגשת התביעה, בוצע פירוק שיתוף בדירה, בהסכמת הצדדים, באמצעות באי כוחם, ששימשו כונסי נכסים. חלקם של התובעים בדירה נמכר לנתבעת. בשלב מסוים ביקשו התובעים לתקן את התביעה לדמי שכירות על ידי הגדלת הדרישה לתקופה של 20 שנה. בקשתם נדחתה, אולם ערכאת הערעור קיבלה את ערעורם על החלטה זו. נותר לדון ולהכריע, אפוא, בתביעה לתשלום דמי שכירות ולהשבת התמונות.

תמצית טענות התובעים בתביעתם הנה, אפוא, כי התמונות שייכות להם וכי המנוח הבטיח לשמור עליהן בנאמנות עבורם. בכל הנוגע לדמי השכירות, התובעים דורשים מהעיזבון, דמי שכירות עבור שימוש בדירה החל משנת 1989, מיום פטירתה של לואיזה ומהנתבעת דורשים התובעים דמי שכירות החל מיום נישואיה למנוח בשנת 1995. טענתם העיקרית של התובעים הנה כי הסכימו שלא לדרוש דמי שכירות מהמנוח עקב כך שציווה להם את כל רכושו ולאחר מכן לפחות את חלקו, אולם משביטל את הצוואות הנ"ל והוריש את כל רכושו לנתבעת בלבד, הם משוחררים מהסכמתם הנ"ל ורשאים לדרוש היום את תשלום דמי השכירות כנזכר לעיל.

מנגד טוענת הנתבעת, בין היתר, כי התמונות שייכות למנוח ולא לניסים וכי יש לדחות את הדרישה מפאת שיהוי ולהתיישנות, מהסיבה שלתובעים היו הזדמנויות רבות במהלך השנים לדרוש את התמונות ומשלא עשו כן, ויתרו על זכותם לדרוש את חלקם בתמונות ולכן, טענותיהם בנוגע לתמונות הינן טענות כבושות.

לגבי דמי השכירות, טוענת הנתבעת כי היות שבמהלך השנים לא דרשו התובעים מהנתבעת ו/או מהמנוח לשלם דמי שכירות, למעשה ויתרו על זכותם ככל שהייתה קיימת. כמו כן נטען כי נפגע אינטרס ההסתמכות של הנתבעת ושל המנוח ונגרם להם נזק ראייתי בגין הדרישה כיום לדמי שכירות, שבאה לעולם אחרי פטירתו של המנוח, בהיעדר יכולתו להביא את גרסתו בפני בימ"ש. הנתבעת טוענת עוד כי דין התביעה להידחות מחמת חוסר תו"ל ושימוש לרעה בהליכי משפט.

דיון