ת"א 55459-05-13 אסא ואח' נ' ירדן

הצדדים הסמיכוני לתן את פסק הדין בדרך הקבועה בסע' 79א לחוק בתי המשפט.

1. מדובר בתביעת דמי שכירות. התובעים הם בעלי הדירה המושכרת. הנתבע הוא מי ששכר מהם הדירה.

2. לרעיית אבי התובע היתה זכות מגורים בדירה עד אחרית ימיה. לאחר פטירתה ביולי 2011 ביקש התובע 1 מיורשיה לפנות חפציה, ואז טען הנתבע שהוא מתגורר בדירה. התובעים נאלצו להגיש תביעת פינוי כנגד הנתבע, וזו נדונה בתא"ח 29656-10-11. התביעה התקבלה בפסק דין מיום 24.2.13 אשר הורה לנתבע לפנות הדירה עד 24.6.13. נדחתה טענת הנתבע כי הוא דייר מוגן. יחד עם זאת ניתנה המלצה לממן לו שכ"ד למשך 24 חודש. המלצה זו באה לאור עמידת שיקולי ביהמ"ש שם על שיקולי הצדק המשחקים על כף המאזנים בנסיבות המקרה הספציפי. עם זאת מדובר בהמלצה ולא בהנחיה אופרטיבית. זאת בשונה מהלוכו של הנתבע הרואה בהמלצה זו משום הנחיה מחייבת שממילא משמעה שאין עוד לתבוע מן הנתבע שכר ראוי לתקופה שמטירת אמו ועד לפינוי. ערעור שהוגש – נדחה.

3. התביעה היא לדמי שימוש ראויים בדירה לתקופה שמיולי 2011 עד מאי 2013, 22 חודש. מדובר בדירה ברח' יפה נוף בחיפה בשטח של 130 מ"ר.

4. במסגרת תביעת הפינוי, בגדרה של ההנחיה להגשת תצהירים, הורה ביהמ"ש לצדדים להגיש טיעון קצר עם אסמכתא לענין גובה דמי שכירות לא מוגנים או דמי שכירות ראויים וכן דמי שכירות מוגנים, כאשר ביהמ"ש יחליט מהם דמי השכירות הזמניים שישולמו בגין החזקת הדירה על ידי הנתבע ממועד פטירת אמו ועד למועד פסה"ד.

אני מציין הדבר שכן שני הצדדים מפנים לנתון זה בטיעוניהם וחלוקים על משמעותו. הנתבע טוען כי כפי שהורה ביהמ"ש, צירף אסמכתאות לשכר דירה מקובל בשוק החופשי (אישור מתווך, 3 פרסומים באתר יד 2 ביחס לשכ"ד וגרסת הנתבע עצמו בתצהירו ביחס לשכה"ד הראוי). בתצהירו שם טען כי שכר דירה בשוק החופשי (להבדיל מנכס בדיירות מוגנת) אמור לעמוד על 3500 ₪. התובעים טוענים בתביעתם בפני כי שכ"ד ראוי צריך לעמוד על 5000 ₪, ולמצער מבוקש לחייב הנתבע ב 3500 ₪, על פי הודאתו שלו בתיק הפינוי, כפול 22 חודש.

בסופו של יום לא נזקק ביהמ"ש בתביעת הפינוי לענין זה, ולכן לא פסק לתובעים שכ"ד באותו הליך. טוען הנתבע כי המשמעות היא מעשה בי"ד שכן הראיות בענין הוגשו לפי הנחית ביהמ"ש, אך לא נפסק הסעד הכספי בגין דמי השכירות, ומשכך נסתם הגולל על תביעתם כאן. אין ממש בטענה זו. היות ושני הצדדים הפנו לתיק הפינוי ולהחלטה מיום 26.12.11 עיינתי בפרוטוקול הישיבה ובאותה החלטה. ב"כ הנתבע שם ציין כי הנתבע נכון לשלם לפי דמי דיירות מוגנת, ולאחר מכן ניתנה אותה החלטה. בסופו של יום אכן לא באה קביעה ביחס לדמי השכירות החופשיים (וממילא לגבי שכ"ד מוגן לא היה מקום לקביעה משנקבע שהנתבע אינו דייר מוגן). אלא שצודקים התובעים כי הזכאות לאותו סעד לא נשללה. אין שום קביעה בפסה"ד או בהליך שם כי התובעים אינם זכאים לדמי שימוש או שכירות ראויים. שתיקה אין משמעה שלילה, ואין שום קביעה הדוחה הזכאות לסעד כספי בגין דמי שכירות ראויים. לא זו אף זו: התביעה שם הוגשה כתביעה לפינוי מושכר. בתביעה כזו הסעד היחיד שניתן לעתור לו הנו סעד של פינוי ותו לא, ובהתאמה, זה אכן הסעד היחיד שנתבע. כאשר הנחיות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות "פיצול סעדים סטוטורי" היינו שניתן לתבוע את הסעד הכספי בנפרד בלא היזקקות לבקשה לפיצול סעדים. ממילא אפוא מכוח סדר הדין החל על תביעת הפינוי , ואף אם שקל ביהמ"ש שם בשלב מסויים לסייע לצדדים בעניין זה, לא ניתן היה לפסוק לתובעים גם סעד כספי, שלא התבקש בתביעה ואף לא יכול היה להתבקש, וממילא ברור שאין באי פסיקתו מעשה בי"ד השולל זכות התביעה כאן.

5. הנתבע טוען כי התובעים לא המחישו גובה דמי השכירות הראויים, באין חוו"ד שמאית. אלא שיכול ויש ממש גם בטענת התובעים כי רשאים הם להיסמך על הודאת בע"ד של הנתבע עצמו בתיק הפינוי, ביחס לדמי השכירות הראויים, בבחינת למצער. עם זאת אין ממש בטענת התובעים כי בהליך לפי סע' 79א לא רשאי ביהמ"ש להיזקק לשיקולי צדק ופשרה. בענין זה בכוונתי לשקלל בתוצאה את ההמלצה של ביהמ"ש בתיק הפינוי עליה חזרה ערכאת הערעור בתורת המלצה, למימון דיור לנתבע באזור הכרמל ל 24 חודש; מדובר בהמלצה שאינה מחייבת ואינה בבחינת הנחיה אופרטיבית, אך ניתן להתחשב בנפקותה לצורך ההליך כאן, מבחינת הקרנת שיקולי הצדק בדיון על דרך הפשרה. דיון על דרך הפשרה אין משמעו בהכרח ולעולם פשרה , היינו תתכן תוצאת קצה. אך בהחלט יכול הוא שיניב תוצאה ממן הפשרה.

ושיקולי הפשרה יכולים להיגזר מקניית סיכון משפטי אך גם משיקולי צדק. הכל תלוי בנסיבות המקרה. שיקול דעתו של ביהמ"ש בהליך לפי סע' 79א בענין זה – רחב הוא.