ת"א 55297-08-16 ד. נ' ד. ואח'

זו בקשה למתן צו מניעה זמני, עד להכרעה בתובענה, על מנת למנוע מהמשיבים 2-6, נושי המשיב 1, לבצע כל פעולה בכל הקשור לשני הנכסים הרשומים על שם שני בני הזוג, המבקשת והמשיב 1, בגוש **** חלקה **/**בתל אביב, ונכס נוסף במגרש ****בחלקה **בגוש **ב****. המשיב 2 התייצב לדיון והתנגד לבקשה.

המבקשת והמשיב 1 נישאו זה לזה בשנת 1979 והם נשואים זה לזה עד היום, ולהם 3 ילדים, שהצעיר ביניהם בן 24. לטענת המבקשת, המשיב 1 הסתבך בחובות לא לה וחיי הנישואין היו רצופים עליות ומורדות ולכן נפרדה ממנו, אך לא הוגשה תביעה לגירושין. כבר עתה נאמר, שהמבקשת טענה שלא הגישה תביעה לגירושין כי המשיב 1 איים שיגיש תביעה לשלום בית וימשוך את הזמן בדיונים בבית הדין. האמת היא שהמשיב 1 הגיש בבית הדין הרבני תביעה לשלום בית, שלה הסכימה המבקשת, כבר בשנת 2001, כפי שעולה מהמסמכים שהציגה. הסיבה לאי הגשת תביעת גירושין היא אחרת, והיא, כנראה, שהצדדים לא רוצים להתגרש.

על כך אוסיף, את העולה מהמסמכים ומחקירתה של המבקשת. בזהירות הראויה להחלטה בצו זמני יש לומר, שהמבקשת לא הוכיחה במידה מספקת שאכן היא ובעלה, המשיב 1, נפרדו. להבנתי הם ממשיכים לחיות יחד, באותה דירה, כפי שהעידה בשנת 2001, ולא בגלל הרצון שלא לפגוע בילדים או להשפיל אותם, כפי שטענה המבקשת.

המבקשת והמשיב 1 רכשו ביחד מספר נכסים. המבקשת אינה חייבת לנושים המשיב 1 דבר, וכל הדיון הוא לגבי החלק הרשום על שם המשיב 1. בקשתה של המבקשת מבוססת על הטענה שהיא הסכימה בעל פה עם המשיב 1 על חלוקת נכסים, כך שהנכס בתל אביב יהיה של המבקשת בלבד, בעוד נכס אחר (שנמכר בשנת 1997) היה של המשיב 1 בלבד, ואילו לגבי נכס המגורים של המבקשת והמשיב 1, מכיוון שהיא משלמת את המשכנתא, היא זכאית למלוא הזכויות בנכס.

בזהירות הראויה לצו זמני אומר, שהמבקשת לא הוכיחה במידה מספקת שאכן נעשה בינה לבין בעלה הסכם חלוקה כאמור. אציין, שלמרות שאין ספק שהיא לא התגרשה מבעלה, העידה בשנת 2001 בדבר הסכם עם "גרושי", כאילו מדובר בחלוקה עקב גירושין. אין די באמירות אלה כדי להוכיח שהיה הסכם חלוקה כזה, שעליו לא הצהירה למס שבח, ואין לו שום ראיה אחרת. הפירוד שעליו העידה המבקשת הוא משנת 2000, בעוד שהדירה שכאילו של המשיב 1 בלבד נמכרה בשנת 1997, בהסכם עליו חתומה גם המבקשת. אפילו הסכם שכירות שבו המשכירה היא המבקשת בלבד הוצג רק לגבי התקופה 16.6.13-15.6.14, ולא ידוע מי נרשם כמשכיר בשנים אחרות.

אפילו היה מוכח כראוי הסכם חלוקה כאמור, אין הוא מחייב אלא את המבקשת והמשיב 1. אין בהסכם כזה בעל פה כדי להעביר את הבעלות במקרקעין, ואין הוא הסכם ממון אגב גירושין. נמצא, שהמשיב 1 נותר בעל המקרקעין, ונושיו יכולים לרדת לנכסיו.

אני דוחה גם את הטענה, שתשלום משכנתא על ידי המבקשת נותן לה את הבעלות בדירה, או מקנה לה זכות לקבל החזר על המשכנתא ששילמה. העובדה שהמשכנתא יצאה מחשבונה של המבקשת, ולא משני חשבונות של שני בני הזוג, אינה אומרת שהיא שילמה אותה רק עבור עצמה. מכיוון ששני בני הזוג חיים יחד, הם חולקים גם בחובות המשכנתא ששניהם נטלו ושניהם משלמים אותה, גם אם הסכום יוצא מחשבונה של האישה. המבקשת שילמה את המשכנתא משום שהיא נטלה משכנתא שיש לשלמה, וכאשר תימכר הדירה, תשולם יתרת המשכנתא שעדיין לא שולמה מכספי המכירה.

על כך יש להוסיף את השיהוי העצום בהגשת הבקשה. העיקול הוטל על המקרקעין כבר בשנת 2001, ושוב ב- 2008, כאשר פוזר תיק האיחוד. המבקשת לא אמרה שלא ידעה על העיקול. מה שהתחדש עכשיו כנראה הוא מינוי כונס נכסים למימוש העיקול, אבל הוא תוצאה של עיקול שנרשם על הנכס שהמבקשת טוענת שהוא שלה בלבד, כבר לפני שנים רבות. לא ניתן הסבר מספק לשיהוי זה, שבעקבותיו המשיך הנושה ופעל למימוש הנכס.

גם בבחינת מאזן הנוחות לגבי הנכס בתל אביב, הוא נוטה לטובת המשיבים. מדובר בנכס שהמבקשת אינה מתגוררת בו, אלא הוא מושכר. אם תזכה המבקשת בתביעתה, ניתן יהיה לתבוע מהנושים את החזר שווי מחצית הנכס של המשיב 1 שנמכרה לגביית נשייתם. לגבי הנכס בקציר, מדובר בדירת המגורים, אשר בהליכי המכירה, אם יתבצעו ולא יהיה די בנכס בתל אביב, בודאי יתחשבו בהליכי ההוצאה לפועל בכך שהמבקשת היא בעלת מחצית הדירה והיא מתגוררת בה, ביחד עם המשיב 1.