ת"א 55168-07-14 אלמסי נ' ירין מטבחים

בתיק זה הוגשה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, בטענה שהמשיב לא קיים אחר פסק דינו של בית משפט זה, בשבתי כרשם בכיר (כתוארי דאז), שניתן ביום 20.8.2013, במסגרת תא"מ 31736-08-12, ובניגוד לאמור בפסק הדין לא השיב למבקשת שיק בטחון שנמסר לו.

בפסק הדין שניתן בתיק הנ"ל נקבע, בין היתר, כי- "בנסיבות העניין, מן הראוי שהנתבע יחזיר לתובעת ללא דיחוי את שיק הביטחון שנמסר לו, ככל שזה טרם הוחזר..." (סעיף 95 לפסק הדין).

המבקשת טענה כי פנתה מספר פעמים למשיב, בעצמה, ובאמצעות בא כוחה, לצורך קבלת השיק, אלא שהמשיב התעלם מהפניות אליו. כן נטען כי סחרותו של השיק לא הוגבלה ולכן ניתן לעשות בו שימוש, ולכן יש מקום לעשות שימוש בהוראות הפקודה, באמצעות השתת קנס על המשיב, כדי לאכוף עליו את השבת השיק.

עיקרי טענות המשיב הינם כדלקמן- השיק ניתן לביטחון בלבד. מועד הפירעון שנרשם על השיק הינו ביום 1.2.2012 ולכן לא ניתן להפקידו בבנק, ומכל מקום השיק לא הופקד בבנק, ולא היה בכוונת המשיב להפקידו לפירעון, או לעשות בו שימוש. המבקשת, או בא כוחה, לא פנו אל המשיב לצורך החזרת השיק, ולא העלו בפניו עניין זה כאשר פרע את החוב הפסוק שנקבע עליו במסגרת פסק הדין. המשיב שכח להחזיר את השיק למבקשת אך הדבר נעשה בתוך לב. השיק לא היה סחיר. המבקשת נקטה בהליך על פי הפקודה בחוסר תום לב. ככל שהמבקשת הייתה פונה אל המשיב אפילו פעם אחת היה פועל להחזיר את השיק, מה גם שמענו ידוע לה ולבא כוחה, ואף רשום על הקבלה שהוציא בא כוחה למשיב על התשלום בגין החוב הפסוק.

ב"כ המבקשת טען בתשובה כי המשיב החזיר את השיק למשרדו, לאחר נקיטת ההליך דנן, וכן נטען כי השיק נמסר למשיב כשהוא "פתוח", ואילו המבקש הוסיף עליו את המילים "לביטחון בלבד", וגם כשיק לביטחון בלבד עדיין המשיב יכול היה להעבירו לצדים שלישיים שהיו יכולים לעשות בו שימוש.

המשיב הודיע כי ביום 5.10.2014 מסר את השיק במשרדו של ב"כ המבקשת, והציג העתק של השיק בצירוף חותמת נתקבל וציון התאריך, וכן טען שב"כ המבקשת מסר לו שהשיק אינו סחיר ולא ברור מדוע הוגשה התובענה.

בהמשך להחלטתי, הצדדים הודיעו על הסכמתם למתן החלטה על יסוד הכתובים בלבד, וללא צורך בקיום דיון.

לאחר שבחנתי את כל שהובא ונטען בפני מצאתי לנכון להורות על דחיית הבקשה.

אכן, היה על המבקש להחזיר את השיק למבקשת ללא דיחוי, בסמוך למועד שבו הומצא לו פסק הדין, ועל פי מצוות האמור בפסק הדין, ואי קיום פסק הדין בעניין זה הינו בבחינת מחדל מצדו של המבקש, אלא שאינני סבור שהיה מקום לנקוט בהליך של הגשת תובענה על פי פקודת בזיון בית המשפט, בשים לב לנסיבות העניין.