ת"א 55109-05-13 ברנס(אסיר) נ' מדינת ישראל ואח'

לפניי בקשת התובע לפטור אותו מצירוף חוות-דעת רפואית לתביעתו, ולמנות מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, תוך השתת שכרו על הנתבעת.

הוגשו תשובת המדינה ותגובה-לתשובה.

בהליך זה קיימת נסיבה מיוחדת: המדינה היא גם הנתבעת, קרי: המעוולת-כנטען; וגם זו שאורגן מטעמה, הסיוע המשפטי, קבע בעצם הסכמתו להעניק ייצוג לתובע כי התביעה אינה חסרת-יסוד, וכי יד התובע אינה משגת לשאת בהוצאות המשפט.

די בכך כדי להצדיק את הפטור המבוקש מחובתו הדיונית של תובע בנזקי-גוף לצרף חוות-דעת רפואית לכתב התביעה.

השאלה היא, משניתן הפטור – מה הלאה? כיצד יוכחו העניינים שברפואה במסגרת ההליך?

בעבר סברתי כי הענקת הפטור לתובע, בבחינת: "חייב גורר יכול, לפיכך לא יכול גורר לא חייב" [מודוס טולנס] – אינה גוררת שלילת זכותו הדיונית של הנתבע, שכן יכול, להביא ראיות מטעמו; ורק אם יוברר כי קיימת מחלוקת רפואית בין התזה הרפואית המגולמת בתביעה לבין התזה הרפואית המגולמת בחוות-הדעת מטעם הנתבע – ישקול בית-המשפט למנות מומחה מטעמו.

אולם, בהשראת טענת התובע כאן [סעיף 5 בבקשה], נזכרתי במאמר חז"ל [בבלי שבועות לא, א; הפיסוק ופתיחת ראשי-התיבות הוספו]:

"מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: 'לבוש כמותו או הלבישהו כמותך'? ת"ל (תלמוד לומר): 'מדבר שקר תרחק'".

כלומר, הוצאת האמת לאור מחייבת מתן הזדמנות שווה לבעלי-הדין, ומניעת נחיתות מובנית בסיכוייהם לשכנע את בית-המשפט, בוודאי מטעמים של פער כלכלי.

לפיכך, ובהתאם לנוהג בנסיבות דומות, אני מקבל את הבקשה, ומורה כי ימונה מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, תחת הגשת חוות-דעת רפואיות מטעם הצדדים. בשכר-טרחתו תישא, בלית-ברירה, המדינה; תוך שאשאיר למדינה להחליט בעצמה ועבור עצמה את ההחלטה החשבית הפנימית אם הוצאה זו תיזקף לחובת התקציב של היחידה הנתבעת (שב"ס), או היחידה המנהלת את ההליך מטעם המדינה (הפרקליטות), או היחידה המנהלת את ההליך מטעם התובע (הסיוע המשפטי).