ת"א 54758-06-15 מזאריב נ' ח.ד. הנדסת מיגון אש בע"מ

לפני בקשת הנתבעת ( להלן: "המבקשת" ) לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות שקבועה בהסכם שבין המבקשת למשיב לפיה בכל מקרה של סכסוך יועבר הסכסוך להכרעתו של בורר.

לטענת המבקשת, בין הצדדים נחתם הסכם התקשרות לביצוע עבודות והמשיב הגיש תביעה כספית כנגד המבקשת שרובה ככולה מבוססת על הסכם לביצוע עבודות. לטענתה, קיימת תניית בוררות מפורשת ורחבה בהסכם, והתביעה דנן הינה ניסיון להתחמק מקיומה של תניית בוררות זו, עליה הסכימו בהסכם. לטענתה, כתב התביעה מתבסס על ההסכם שנחתם בין הצדדים והתוספות לו, המשיב מתייחס להסכם ומאזכר אותו בכתב התביעה.

לטענת המבקשת הוראות ההסכם חולשות על כל ההתקשרות בין הצדדים- הן העובדות שנכללות בהסכם והן התוספות ששולמו למשיב לאחר חתימת ההסכם. לטענתה, העובדה שהמשיב לא הגיש את התביעה כתביעה שטרית להוצאה לפועל על בסיס ההמחאות, אלא על בסיס עסקת המקור שיסודה בהסכם שבין הצדדים, כבסיס לתובענה שבכותרת, מצביעה כל כך שהינו מסכים שהתביעה מבוססת על הפרת הסכם .

המשיב בתגובתו עותר לדחיית הבקשה, לטענתו, אין זיקה בין עילת התביעה לבין הוראות ההסכם ולא נדרש ברור עובדתי שמחייב פניה להוראות ההסכם. המשיב אינו מתנער מהאמור בסעיף 22 להסכם, אך טוען שלא הוסבר לו בטרם החתימה, כי הפניה אל הבורר מיושמת גם אם הנתבעת תסרב לשלם לו תמורה בגין עבודתו. עוד לטענתו לא הוסבר לו כי בקבלתו את התנאי הוא מוותר על זכות הפניה לערכאות.

לטענת המשיב על הסכם הבוררות חלות הוראות חוק החוזים ולכן במקום בו לשון החוזה ברורה וחד משמעית חזקה עליה שהיא משקפת את אומד דעתם של הצדדים. לטענתו, הוא ידע על קיום תניית הבוררות בסעיף 22 להסכם אולם חשב שבורר מכריע במחלוקות טכניות ולא בענייני גביה ולכן מכך יש להסיק כי כוונת הצדדים לא היתה לפנות לבורר בענייני גביה ותשלומים.

המבקשת בתשובתה טוענת כי המשיב מודה הלכה למעשה כי התקשר בחוזה שבו תניית בוררות שלשונה הגורפת והכוללת אינה משתמעת לשתי פנים, כהגדרתה. לטענתה, טענת המשיב לפיה לא הכיר את מוסד הבוררות איננה רלוונטית למבוקש ואין בהסכם כל עיגון לטענת המשיב לפיה מדובר בתניית בוררות שרלוונטית רק למקרה של סכסוך מקצועי.

עיינתי בטענות הצדדים ושוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל , שכן עיון בכתב התביעה ונספחיו מלמד כי כתב התביעה מבוסס על ההסכם מיום 10.4.12 ( נספח א' לכתב התביעה ) כפי שעולה בין היתר מסעיפים 2.7, 3.3 ו- 3.4 לכתב התביעה שבהם מפנה המשיב את בית המשפט להסכם כבסיס לכתב התביעה.

בנוסף עיינתי באמור בתניית הבוררות, בסעיף 22 להסכם והשתכנעתי כי נוסח תניית הבוררות הנו רחב כפי שעולה מהכתוב, "בכל מקרה של סכסוך או חילוקי דעות שיתגלו בין הצדדים בקשר עם חוזה זה או כל עניין הנובע ממנו..." וכולל כל סכסוך שעניינו האמור בהסכם ולא כטענת המשיב לפיה תניית הבוררות מצומצמת וחלה רק על סוגיות מקצועיות / טכניות .

איני מקבלת את טענת המשיב לפיה חתם על ההסכם מבלי שהכיר את מוסד הבוררות שכן בהתאם לפסיקה אדם נחזה כמי שיודע וכמי שהבין על מה שחתם .

ראה בע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, במסגרתו סקר בית המשפט העליון את ההלכה בעניין זה כדלקמן "...בע"א 467/64 בעמ' 117: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא." אכן קיימים יוצאים מן הכלל (שענייננו אינם בגדרם) אך אפילו יוצאים מן הכלל אלה מסויגים "אך אפילו עיוור או אנלפבית שחתם על המסמך, והמסמך נוגע לעסקה מאותו סוג שהוא חפץ בה, אלא שהחותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העסקה, והפרטים אינם תואמים את העסקה שהוא דימה לעשותה, הטענה "לא נעשה דבר" אינה עומדת לחותם".

המשיב דכאן הנו אדם בוגר בר דעת ומנוסה אשר חתם על הסכם עבודה מול המבקשת דכאן , כחלק משגרת עיסוקו, וכאשר תניית הבוררות נוסחה באופן ברור לחלוטין , כך שאינני מקבלת את טענותיו לפיהן לא הבין על מה הוא חותם. לאור האמור ניתן בזאת עיכוב הליכים .

אין צו להוצאות.