ת"א 54636-11-12 לאברטקאבה נ' דוד

1. הצדדים הגישו תחשיבי נזק ונשלחה להם הצעת בית-המשפט. היא נדחתה וניתן צו להגשת ראיות בכתב. הן הוגשו ובישיבה שהתקיימה לאחר מכן הסביר בית-המשפט לצדדים את הצעתו. באותה ישיבה הפנו הנתבעים את תשומת ליבה של התובעת לכך שבכתב תביעתה לא טענה כלל להפסד הכנסה בעבר. בעקבות זאת הגישה התובעת בקשה קצרה לתיקון כתב התביעה, וביקשה שיותר לה להוסיף את חישוב הפסדי העבר גם בו. הובהר שהבקשה מוגשת לשם הזהירות בלבד שכן בסעיף 16 לכתב התביעה נכתב שלתובעת הפסדי הכנסה בעבר והם גם פורטו בתחשיב הנזק. הנתבעים התנגדו לבקשה. הם הזכירו שהתיקון מתבקש בשלב דיוני מאוחר וקבלתה תרע את מצבם הדיוני ותסב להם הוצאות. הם גם הלינו על-כך שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר והתובעת אינה מפרטת מי היו מעסיקיה ומה היו הכנסותיה הנטענות. נראה שתגובה זו העלתה את חמתה של התובעת, שמלינה בתשובתה על כך שהנתבעים נטפלים לזוטות דיוניות. גם הנתבעים לא תמכו את טענתם בתצהיר ועל כך נאמר "הפוסל במומו פוסל". היא חוזרת על הטענה שההפסד שבעבר כבר נזכר בסעיף 16 לכתב התביעה וגם ההתנגדות לפסיקת פיצוי שלא נתבע בכתב התביעה היא טענה פרוצדוראלית. היא מסבירה שהתיקון הוא תיקון "פורמאלי" בלבד. תגובת הנתבעים היא חסרת תום לב שכן היא באה לגזול מהתובעת פיצוי על הפסדיה. דרישת הנתבעת לקבל את "שמות המעסיקים וכו', תמוהה, שכן פי שהוסבר להם לא פעם, היות והתובעת היא עובדת זרה אין באפשרותה למסור שמות מעסיקים, מה גם שהמעסיקים לא מסכימים למסור הצהרה כזאת מטעמם."

2. בראשית הדברים נעסוק בשאלות של סדר-דין: מן הראוי להזכיר ש"פרוצדורה" אינה מילת גידוף וכאשר בעל-דין טוען טענה פרוצדוראלית אין להתגולל עליו כאילו ביצע עוולה. הפרוצדורה היא האמצעי המאפשר מימוש זכויות מהותיות בבתי המשפט. ההקפדה עליה אינה גחמה ואינה מטרד, היא נועדה לשמור על זכויות שני הצדדים ולהבטיח דיון יעיל והוגן. המזלזל בפרוצדורה סופו שהוא פוגע במהות. כך למשל, אין משמעות רבה לזכות החוקתית להצביע בבחירות חופשיות, במקום שבו אין מקפידים על הפרוצדורה, הבטחת חשאיות ההצבעה, או ההקפדה על ספירת הקולות.

התובעת הגישה בקשה לתיקון כתב טענות בלי לתמוך אותה בתצהיר. מכיוון שהיא מבקשת להוסיף טענה עובדתית לכתב התביעה, מחייב סדר-הדין שתתמוך את הבקשה בתצהיר שבו תפרט הן את הטענה העובדתית והן את הסיבה שבגללה לא טענה אותה במועד (כבר כעת יצויין שבבקשה אין התמודדות עם אף אחד משני העניינים). אין חובה מקבילה על הנתבעים. ולא ברור מדוע סבורה התובעת שהנתבעים היו חייבים לתמוך את התנגדותם לבקשה בתצהיר.

3. ענין אחר שנובע מאותה "פרוצדורה" מושמצת הוא, שגדר המחלוקת בין הצדדים נגזר מכתבי הטענות. אם לא פורט ונתבע בכתב התביעה נזק מיוחד, למשל הפסד הכנסה שכבר נגרם בעת הגשת התביעה, לא ניתן לקבל בגינו פיצוי. עמידת הנתבעים על ענין "פעוט" זה אינה "חוסר תום לב", אינה "גזילת כבשת הרש" ואינה "האחזות בקרני המזבח" – כולם ביטויים שלהם נזקקה התובעת. גם לא מדובר בענין "פורמאלי" כטענת התובעת – לפחות לא ענין יותר פורמאלי מעצם הצורך להגיש כתב תביעה, או לטרוח ולנהל משפט.

4. בסעיף 2 לתשובתה טענה התובעת (טענה שהופיע בלשון אחרת גם בסעיף 1 לבקשה) שבסעיף 16 לכתב התביעה "נכתב באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לתובעת נגרמו הפסדי שכר בעבר". קראתי שוב ושב את כתב התביעה ואין בו כל סעיף שכזה. בסעיף 16 לכתב התביעה נאמר רק: "כתוצאה מהתאונה צפוי התובעת לסבול ממגבלות גופניות אשר יפגעו בתפקודה הכללי, ובנוסף תזדקק לעזרת הזולת ותידרש לנסיעות לטיפולים". מכאן שהטענה פשוט אינה אמת.

5. הבקשה הוגשה לאחר שכבר הוגשו ראיות הצדדים. בשלב דיוני שכזה אמור היה להיות בידי בית-המשפט הרבה יותר מהאמירה הלאקונית שמופיעה בדרך כלל בכתב התביעה – פירוט קצר של סכום ההכנסות שהפסידה התובעת בעבר. בסעיפים 28 – 39 לתצהיר עדותה פירטה התובעת את הפסדיה בעבר, אלא שפירוט זה דל במידע ועשיר ב"חישובים". היא הסבירה שאינה אזרחית ישראל ושהתה בישראל ללא אשרת עבודה ולכן גם הועסקה ללא תלושי שכר. אף שהיא מציינת ששכר שעת עבודה שלה היה 50₪ היא לא הצהירה במפורש כמה שעות עבדה מדי יום, מדי שבוע או מדי חודש, לא ציינה את שמות מעסיקיה ולא היכן עבדה פיסית. כאשר הנתבעים הזכירו ענין זה בתגובתם וביקשו שהתובעת תמסור פרטים על מעסיקיה ותעסוקתה, הם הכעיסו מאוד את התובעת. היא הסבירה: "היות והתובעת היא עובדת זרה אין באפשרותה למסור שמות מעסיקים, מה גם שהמעסיקים לא מסכימים למסור הצהרה כזאת מטעמם." האם התובעת אינה יודעת היכן עבדה? האם אינה יודעת את שמות מעסיקיה? האם אינה יודעת כמה שעות עבדה לפני שנפצעה? אין זה מתקבל על הדעת.

6. בסעיף 5 לתשובתה, הסבירה התובעת שהנתבעים יוכלו לחקור אותה בעניינים אלה בבית-המשפט. אם יקבלו הנתבעים את ההצעה, הם יתנו בידי התובעת יתרון לא הוגן. ברור שכאשר יעשו כן תוכל התובעת לתת תשובות כעולה על רוחה והנתבעים כבר לא יוכלו לבדוק את אמיתותן, או לזמן את המעסיקים לעדות. אכן, אפשר לשאול את התובעת שאלות, אך תשובות ממשיות, כך נראה, מעט קשה לקבל: בראיות שהגישו הצדדים נמצאים שאלון ששלחו הנתבעים לתובעת ותצהיר תשובות עליו. שאלה 17(ב) נוגעת למעסיקיה של התובעת בשלוש השנים שלפני התאונה. היא התבקשה לפרט את שם מקום העבודה והמעסיק ואת כתובתו. התשובה שניתנה בתצהיר היא רק "משק בית". מסתבר שגם כאשר הופנו לתובעת שאלות מפורשות בעניינים אלה, תשובותיה מתחמקות.

6. התובעת מבקשת פיצוי, אך אינה טורחת לעשות זאת לפי סדרי-הדין הנוהגים בישראל. היא לא סיפקה כל הסבר מדוע נמנעה מלפרט בכתב התביעה את הנזק המיוחד שנגרם לה, בהפסד הכנסות בעבר. במקום זאת, ניסתה להטעות את בית-המשפט ולטעון שנזק זה הוזכר בכתב התביעה. למרות השלב הדיוני המתקדם והעובדה שהנזק כבר פורט כביכול בתצהיר עדות ראשית, ברור שהתובעת מסתירה בעקביות ובעקשנות פרטים רלבנטיים שבידיעתה. היא מבקשת לאחוז במקל משני קצותיו – מצד אחד לטעון טענה ומצד שני למנוע את בירורה ההוגן. מהלך שכזה פוגע אנושות ביכולת הנתבעים להתגונן ואין להתיר אותו.

7. הבקשה נדחית. שני הצדדים ביקשו שיפסקו הוצאות הבקשה. הדבר יעשה במסגרת פסק-הדין.

ניתנה היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.