ת"א 5441-04-17 דאודיאן נ' כפר הים ניהול 1994 בע"מ

לפניי בקשה שהוגדרה כ"תביעה לסעד זמני, צו עשה, למניעת חסימה של כרטיס דייר".

לטענת המבקש, בוטלה האפשרות שלו ושל אמו לעשות שימוש במתקנים שכפר הנופש "כפר הים", בו מחזיקים המבקש ואמו יחידת דיור, וזאת מחמת מחלוקת בדבר עמידת המבקש ואמו בנהלי המרכז.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתשובה לתשובה – נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה לסעד זמני.

כפי שציינתי כבר בהחלטתי הראשונה, הבקשה לוקה בשיהוי כבד, אשר די בו כשהוא לעצמו כדי לקבוע שאין מקום למתן סעד זמני בהליך. חסימת הגישה למתקנים נעשתה ביום 14.9.2016 (וראו סעיף 13 לבקשה), ואילו הבקשה הוגשה רק ביום 3.4.2017 – למעלה מחצי שנה לאחר מכן. הלכה מבוססת היא כי:

"כפי שנפסק לא אחת, שיהוי בהגשת בקשה למתן סעד זמני עשוי להוות טעם מספק לדחיית הבקשה, שכן שיהוי זה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות במתן הסעד ויכול לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו" (רע"א 9416/16 אמיר שעשוע נ' ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1988 בע"מ).

בענייננו, מדובר בשיהוי ניכר ומשמעותי, שדי בו כדי להביא לדחיית הבקשה.

גם לגוף הבקשה, ועל פי אמות המידה המשמשות לבחינת בקשות לסעד זמני, נראה כי דין הבקשה להידחות: סיכויי ההליך אינם נראים גבוהים במיוחד, שכן אין מחלוקת שביטול הגישה למתקנים נעשה בעקבות מחלוקת בין המבקש ואמו ובין המשיבה בדבר זכותם של המבקש ואמו לנהוג בניגוד לתקנון המחייב – כך שהמשוכה העומדת בפני המבקש היא גבוהה למדי במישור סיכויי ההליך. לעניין מאזן הנוחות – לא מצאתי כי זה נוטה לטובת המבקש במידה המאפשרת להתגבר על השיהוי הניכר והמשמעותי.

סוף דבר – הבקשה לסעד זמני נדחית.

מאחר שהצדדים ויתרו על קיום דיון, והסכימו להכרעה על יסוד הכתובים, יישא המבקש בהוצאות המשיבה בשיעור מתון של 5,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ז, 26 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.