ת"א 54397-12-16 אמיר ואח' נ' יניב ואח'

לפני בקשה להורות למשיבים, התובעים, להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשים.

המבקש, אחד הנתבעים בתביעה זו, טוען כי נוכח החלטת בית המשפט המחוזי, מחוז מרכז, בעתירה מנהלית שהוגשה (החלטה מיום 29.12.16) – שניתנה בהסכמת התובעים – קרס הבסיס לכתב התביעה ואין לתביעה זו עוד סיכוי.

המשיבים טענו, בתגובה, כי לא הוכח חשש שלא יעלה בידי המבקש לגבות הוצאות ככל שאלה תפסקנה לטובתו (ובוודאי כאשר עסקינן בשבעה תובעים מהם יוכל להפרע ביחד ולחוד). עוד חזרו המשיבים וציינו כי אין מדובר בתביעת סרק אלא בתביעה שיסודותיה איתנים וסיכוייה להתקבל – טובים.

בתשובה לתגובה טען המבקש כי חלק מהמשיבים אינם תושבי הארץ. על התשובה חתמו הנתבעים כולם.

הסמכות לחייב תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע מוסדרת בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ור' רע"א 10367/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים, פורסם בנבו וכן אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורת 2013, פרק ז'). כן יובאו בחשבון סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה, מיהות הצדדים, תום לב ופגיעה בכח בזכות הקניין של התובע.

הכלל בערכאה ראשונה הוא כי אין להפקיד ערבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד (אף כי לגבי חברות בע"מ נקבע כי החיוב הוא הכלל והפטור הוא החריג). יחד עם זאת, כאשר אין בידי התובע נכסים שמהם ניתן להיפרע (או, כאשר התובע אינו מתגורר בארץ ואין בידיו נכסים בארץ), הנטייה היא, בדרך כלל, לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל – מינהל ההגירה (פורסם בנבו)).

במקרה דנן עסקינן בתביעה שעניינה זכויות בעלות ערך רב במקרקעין המצויים בארץ. לא שוכנעתי, לפיכך, כי עלה בידי המבקש(ים) לבסס הטענה בדבר חשש לסיכויי גביית ההוצאות, ככל שתפסקנה בתום ההליך.

הבקשה, לפיכך, נדחית. בנסיבות, לא מצאתי לעשות בשלב זה צו להוצאות.

כתב(י) ההגנה יוגש(ו) עד ליום 20.2.17.

בשים לב לבקשה שהגישו המשיבים באשר לזהות התובעת 4 (בקשה 2 בתיק) – לטיפול המזכירות בעדכון הפרטים, כמצוין בהודעה זו.