ת"א 54332-01-13 קיבוץ חולתה,אגש"ח נ' רובין

1.לפניי בקשתו של הנתבע להורות על סילוק התביעה על הסף, בהתאם לתקנות 122, 100-101 ו-528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

כבר בפתח הדברים אציין כי בהתאם להחלטה מיום 2.1.14 ניתנה ארכה אחרונה להגשת בקשה לסילוק התביעה על הסף, או הגשת בקשות מקדמיות הנוגעות להליכי עיון וגילוי עד ליום 30.1.14. גם בהחלטה מיום 16.2.14 הבהרתי שהמועד חלף ומשכך הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית.

עם זאת, מאחר שמדובר במועד שנקבע על ידי בית המשפט ובהתאם לתקנות, בית המשפט רשאי להאריכו אף מבלי להזדקק לטעמים מיוחדים, ומאחר שדנתי בהמשך בבקשות לעיון וגילוי ומענה על שאלון, לא מצאתי לסלק את הבקשה רק מחמת שהוגשה באיחור.

2.ביום 22.4.14 ניתנה החלטתי הנוגעות להליכי עיון וגילוי מסמכים ומענה על שאלון. לטענת הנתבע, התובעת לא קיימה כדבעי אחר החלטה זו,לא גילתה את כל המסמכים שנתבקשה ואף לא השיבה על השאלות עליהן נתבקשה להשיב. הנתבע הפנה לשאלות 79-73. על פי סעיפים 2 (ג) ו- ד' להחלטתי נדרשה התובעת להשיב על שאלות 76-73 , וכן על שאלה 79 ולהמציא את המסמך שנתבקש.

3.ראשית אציין כי אין מקום בנסיבות למחוק את כתב התביעה ע"פ תקנה 122 לתקנות. סעד של מחיקת כתב טענות בהתאם להוראות תקנה זו הוא סעד חריף שבית המשפט נזהר מלנקוט בו ולרוב אם תוקן המעוות יסתפק בית המשפט בפסיקת הוצאות. בית המשפט ייעתר לסעד הדרסטי של מחיקה רק אם השתכנע שבפניו בעל דין הנמנע ממתן תשובות בשל זלזול מופגן בבית המשפט ובנסיבות בהן לא ראוי שיעבור לסדר היום. ראו לעניין זה דברי כב' השופט מצא בע"א 6528/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עמנואל חברה לסחר יבוא, יצור וייצוא עצים בע"מ ואהרון וקסלמן, פ"ד נו (4) 817 בעמ' 823:

"מחיקת כתב טענות של בעל דין עקב מחדלו לציית במועד לצו בית המשפט היא סנקציה חריפה. ככלל, נזהר בית המשפט מלנקוט אותה; אם תוקן המעוות ולו גם באיחור, או נתבקשה ארכה לקיום הצו, יסתפק בית המשפט לרוב בחיוב המפר בהוצאות (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [6], בעמ' 436 – 435). אך אם נוכח בית המשפט כי המפר נמנע מקיום הצו בזדון או עקב זלזולו בצו בית המשפט, עשוי בית המשפט למחוק את כתב טענותיו, ובית המשפט שלערעור לא יראה מקום להתערב בכך.".

התובעת פעלה, גם אם באופן חלקי, ליישום החלטתי האמורה, ולפיכך אין לראות בהתנהגותה משום זלזול כה חמור בבית המשפט ואין מקום להורות על מחיקת התביעה.

4.כעולה מן התצהיר הנוסף שהוגש, התובעת השיבה על שאלה 73 תוך שהיא מציינת שמספר המומלצים הוא 112 וכי כל מי שברשימת המומלצים היה חבר במועד הקובע.

עם זאת, ביחס לשאלות הנוגעות לכמה מהמומלצים הם יורשים, או נקלטים חדשים (שאלות 76-75) השיבה כי אלו אינן רלוונטיות.הואיל וכבר הורתי בהחלטה חלוטה להשיב על שאלות אלו, אני שבה ומורה לתובעת להשיב על שאלות אלו בתצהיר משלים.

לגבי שאלה 79- המסמך מיום 23.10.02 שצורף כנספח א' לתצהיר המשלים הינו מסמך המופנה למרכז המשק בקיבוץ חולתה, על פיו, אושרו חתימותיהם של החברים על המכתב מיום 28.6.12 שנושאו :"רשימת חברי הקיבוץ ליום 23.10.02- החלטת מנהל 751". אין המדובר במסמך שנתבקש ואשר היה: מסמך המופנה למנהל ומפרט את מספר מומלצי האגודה. לפיכך, על התובעת להמציא המסמך וככל שאינו ברשותה תבהיר זאת בתצהיר המשלים ותציין האם היה בעבר מסמך כאמור ברשותה ואם כן, מתי יצא מחזקתה ובידי מי למיטב ידיעתה הוא מצוי.

הנתבע העלה טענות רבות לעניין המצאת תשריט המודד- אלא שמתגובת התובעת עולה כי ביום 16.6.14 בוצעו העתקות התשריטים ואלו הועברו לנתבע בצירוף קבלה והעודף שנשאר, לפיכך דרישה זו ממלא התייתרה ולא ראיתי לדון בהאשמות ההדדיות שהעלו הצדדים.

טענות הנתבע לעניין יכולת המסמכים שהועברו לבסס את התביעה הינן טענות לגופם של דברים וכפי שיובהר להלן,אין בהן כדי להביא לסילוק תביעה על הסף, בטרם יתקיים דיון וייבחנו ראיות ועדויות הצדדים.

5.עוד טען הנתבע כי ככל שהתובעת עותרת לבעלות במבני המגרשים 233 ו- 144 (על אף שלטענתו לא צירפה כל ראיה לבעלות הנטענת), הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי. כן הוסיף כי מגרש 233 הוא המגרש הסמוך ואליו מגרש 144 הוא מגרשו שלו והוא שילם את מלוא התמורה עבור רכישת הזכויות המלאות בו. טוב היה אלמלא העלה הנתבע את טענת הסמכות העניינית.

גלגולה הראשון של התביעה היה בבית המשפט המחוזי בנצרת בפני כב' השופטת א' הלמן כאשר בהסכמתו של הנתבע מיום 2.9.13 הועבר התיק לבית המשפט השלום, תוך שבית המשפט מפנה גם ל –רע"א 3749/12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר אשר ביטל את הלכת שמש, וקבע כי סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין" נתונה כל-כולה לבית משפט השלום, בין אם מדובר בתביעה שעניינה בשמירה על גוף הנכס ובין אם לאו.

לפיכך לאור החלטת בית המשפט המחוזי החלוטה ואף לנוכח הסכמת הנתבע שם, לא ניתן לשוב ולעורר בערכאה זו את שאלת הסמכות העניינית. כאמור,מימלא המדובר בסעדים שלאור ביטול הלכת שמש מצויים בסמכות בית משפט השלום וזאת לרבות צווי הריסה. (על החלת ההלכה דנא גם על סעד בדבר צו הריסה ראהט החלטה שניתנה בבית משפט המחוזי בתל אביב ב- ת"א 56342-12-12 בנישו ואח' נ' סלאמה ואח' מיום 6.8.13)

6.הנתבע הוסיף וטען להיעדר יריבות הואיל וזכויות החכירה במגרש 233 הועברו במלואם לחוכרים ועל כן אין לתובעת,לטענתו, מעמד להגיש תביעה בשמם. בין הסעדים שביקשה התובעת נכללו: צו הריסה המורה לנתבע, או לחלופין לתובעת ובסיוע משטרת ישראל, להרוס ולפנות את השער שהקים וכן לפנות ציוד וחפצים שבבעלותו המצויים ברחבת ביתו של השכן (בעל מגרש 233); וכן צו מניעה האוסר עליו לבנות שער או גדר או להניח חפצים וציוד ברחבת הבית או בדרכי הגישה אליו.

הנתבעת הודתה כי בינתיים הליך השיוך עבור מגרש 233 הושלם וזכויות החכירה הועברו ליורשי מדר חיים ז"ל, כך גם עולה מנספח ב' לבקשה. עם זאת, על פי הנטען בבקשה לסעד זמני, השער מצוי במיצר שבין מגרש 144 למגרש 233. בכתב הגנתו טען הנתבע כי השער הוקם בשטח ציבורי (סעיף 31 לכתב ההגנה) בגבול מגרש 233 (סעיף 35 לכתב ההגנה). מכאן, שמדובר , לכאורה,גם לגישת הנתבע, בשטח ציבורי בתוך משבצת האגודה. גם אם נניח שהנתבע אכן לא בנה את השער כנטען בבקשתו ובכתב ההגנה (טענה שהוכחשה וברי כי המקום להכריע בה אינו במסגרת בקשה מקדמית, אלא בדיון גופו), נטען ואף סוכם, כי הנתבע יפתח את השער וימנע מחסימת המעבר בכל דרך שהיא (סעד של צו מניעה ממילא נדרש בתביעה), כך שלא ניתן לומר בשלב זה שהתביעה נעדרת עילה כלשהי. (ראה החלטת השופטת הלמן מיום 20.2.13).