ת"א 53973-12-15

בפני בקשת התובע להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 6(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

רקע עובדתי וקביעות הוועדה

1. לטענת התובע, הוא נפגע בתאונת דרכים ביום 28.7.2013, בה נגרם לו שבר בקרסול. הנתבעות מכחישות את עצם קרות התאונה ואת נסיבותיה הנטענות. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

2. ביום 15.5.2014 עמד התובע בפני וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. על פי רישומי הוועדה, התובע התלונן על "כאבים בקרסול שמאל, קושי לדרוך, קושי בהליכה ממושכת, בעמידה ממושכת". הוועדה בדקה את התובע ומצאה שהוא "הולך הליכה רגילה, קרסול שמאל ללא נפיחות, תנועות מלאות". לפיכך קבעה הוועדה כי לא נותרה לתובע נכות בגין התאונה.

3. על קביעה זו הגיש התובע ערר, וביום 14.7.2014 נבדק התובע על ידי וועדה רפואית לעררים. בבדיקתה, מצאה הוועדה שהתובע הולך הליכה עם צליעה על רגל שמאל, מודגשת, ללא דלדול שרירי סובך. תנועות הקרסול: כיפוף גבי 15 מעלות, כפי 40 מעלות, סימן מגרה שלילי, רגישות באיזור (לא ברור) תנועות סובטרליות ומטטרסליות מלאות ותקינות. הוועדה עיינה בחומר הרפואי שהוצג בפני הוועדה (באנגלית בלבד). ברור לוועדה על פי מכתבים שהשבר בקרסול (ההדגשה במקור – מ.צ'.). לשם סיכום הדיון ביקשה הוועדה לראות צילום של השבר מיום התאונה.

4. ביום 1.9.2014, ולאחר שב"כ התובע הודיע לה שלא נמצא הצילום המבוקש, סיכמה הוועדה את דיוניה בלא נוכחות התובע. פרק סיכום ומסקנות מתוך פרוטוקול הוועדה הוא דל, וזו לשונו:

   "הוועדה עיינה במכתבו של עו"ד איברהים אגבריה מיום 5.8.14 ומסכמת לבקשתו את התיק על פי הממצאים והבדיקה מיום 14.7.14 וקובעת כי לא נותרה נכות."

   נימוקי הבקשה והתשובה לה

5. התובע מבסס בקשתו על כך שהוועדה לא נימקה את קביעתה. לטעמו של התובע, מקום שמצאה הוועדה בבדיקתה שהתובע מתהלך בצליעה, לא ניתן להסתפק באמירה הכללית לפיה לא נותרה נכות. קל וחומר כך, כאשר הקביעה נעשית במועד אחר מהבדיקה, וקיים חשש שהוועדה לא היתה מודעת לבדיקתה.