ת"א 53792-11-15 ימאסי בע"מ נ' שטרית, ת"א 38946-11-15 נדיבי ואח' נ' שטרית

1.בקשה לחיוב המשיבה 1 – התובעת (להלן: "החברה") בערובה להוצאות.

הבקשה מבוססת על הוראת ס' 353א לחוק החברות, ועל ההלכה הפסוקה שקבעה לא אחת כי חזקה שיש להורות לחברה התובעת להפקיד ערובה, ובית המשפט יימנע מבכך במקרים חריגים בלבד, אם סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות זאת, או שהחברה הוכיחה כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. הנטל לסתירת החזקה מוטל על החברה התובעת (ר' למשל רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009).

במקרה דנן – כך נטען – לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לחרוג מהכלל, ולכן יש לחייב את התובעת בערובה להוצאות המבקש.

2.החברה השיבה לבקשה וכן הגישו לה המשיבים 2-5. הם טענו כי יש לדחות את הבקשה. לגישת החברה, היא הוכיחה כי היא במצב כלכלי איתן ותוכל לכן לשאת בהוצאות אם ייפסקו נגדה. בתגובה נטען כי החברה זכאית לגייס לקופתה מימון נוסף בסכום של 150,000 דולר, ובהודעה משלימה שהוגשה מטעם החברה, הודיעה החברה כי היא אכן ניצלה את הזכות הזו. כך בישיבת דירקטוריון של החברה מיום 24.7.2016, הוחלט לממש את הזכות ולגייס את הכספים נושא ההסכם, כאשר ביום 8.8.2016 הושלם גיוס הכספים.

3.כן נטען שהמבקש הוא שגרם להוצאת הוצאות נכבדות מקופת החברה הן בכך שחדל לספק לה את שירותי הפיתוח, מה שגרם לכך שהחברה נאלצה לפעול לאיתור אלטרנטיבה לעבודת הפיתוח מחדש, ולשכור שירותי פיתוח בתשלום מספקים חיצוניים; והן לאור העובדה שהחברה נאלצת להוציא הוצאות במסגרת הליכים משפטיים שהיא מנהלת נגד המבקש.

החברה הוסיפה וטענה כי במסגרת בקשה לערובה להוצאות בית המשפט נדרש גם לבחון את סיכויי התביעה, ובמקרה דנן מדובר בתביעה מוצקה ומבוססת שטענות ההגנה שהמבקש העלה הן כאלה שאין ביניהן לבין התביעה שום קשר ענייני.

4.במסגרת תשובתו לתגובת החברה והמשיבים האחרים, טען המבקש כי אין ממש בטענותיהם. לגישת המבקש, הכלל הוא כי יש לחייב חברה בערובה להוצאות, וכי לא הוכח במקרה דנן קיומו של חריג לכלל הזה.

החברה לא הוכיחה כי היא איתנה פיננסית – החברה נזקקה לגיוס נוסף בסכום של 150,000 דולר המיועדים ככל הנראה לצרכים דחופים של החברה, החברה ניצלה במשך תקופה של 10 חודשים את הסכום הקודם שהיא גייסה (150,000 דולר), והיא מיצתה את קו האשראי אליו היא התייחסה בתגובתה, כאשר היא גייסה את הסכום הנוסף של 150,000 דולר. כן נטען שאין מחלוקת כי מדובר בחברה שאין לה כל הכנסות ושלא צפויות לה הכנסות כלשהן בעתיד הקרוב.

5.המבקש הוסיף כי לא החברה לא הוכיחה כי מתקיימות הנסיבות המיוחדות המצדיקות מתן פטור מאגרה. אף שבית המשפט רשאי לבחון את סיכויי ההליך, עליו לעשות זאת רק כאשר מדובר בהליך שסיכוייו גבוהים ביותר. במקרה דנן אין מדובר במקרה כזה – החברה עותרת לסעדים של אכיפת הסכם המייסדים, ואילו בתביעת המשיבים 2-5 נגד המבקש הם עתרו לביטולו של הסכם זה; הסעדים הנתבעים בתביעה דנן מבוססים על הסכם המייסדים שהוא הסכם בין בעלי המניות בחברה ושהחברה אינה צד לו; והחברה הודתה כי התביעה היתה "פלטפורמה" לבקשת צו מניעה זמני. אולם המניע להגשת התביעה אינו מתקיים עוד, משהצדדים הגיעו להסכמה במסגרת הצו הזמני, והחברה זנחה למעשה את התביעה שאינה "מנוהלת" על ידיה.