ת"א 53565-12-15 עזר נ' עיריית חולון

בקשה לסעד זמני שיעכב פינוי של נכס מסחרי שמחזיקה בו המבקשת, חרף פסק דין שניתן לפינוי הנכס, בהיעדר התגוננות המבקשת, והסכם נוסף שבין הצדדים, שנכרת תוך שהמבקשת מיוצגת, שבו היא מוותרת על הזכות לביטול פסק הדין ומסכימה לפינוי הנכס תמורת פיצוי.

1.ברקע הדברים, בתמצית: המבקשת מחזיקה בקיוסק ברח' דב הוז 1 בחולון, כאשר היא טוענת למעמד של דיירת מוגנת מאז שנת 1999. המשיבה (להלן: העירייה), כך ניתן להבין, הגישה בשנת 2012 תביעה נגד המבקשת, בעילה של נטישת המושכר עקב השכרתו לאחרים. המבקשת לא התגוננה. ביום 8.5.13 ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה (להלן: פסק הדין). היא לא עתרה לביטולו בשנתיים ומחצה שחלפו. העירייה החלה לנקוט הליכי הוצל"פ לביצוע הפינוי. בעיצומם, ביום 25.11.14, כרתו הצדדים הסכם בדבר פינוי הנכס באופן מוסכם, תוך שהמבקשת – שלפי האמור בהסכם מיוצגת בידי עורך דין שהבהיר לה את משמעויות ההסכם – מוותרת על כל זכויותיה, לרבות הזכות לעתור לביטול פסק הדין, וחלף זאת מסכימה לקבל סך של 160,000 ₪ כנגד הפינוי. ההסכם אף הוגש לאישורו של ראש ההוצל"פ (להלן: הסכם הפשרה).

2.חלפה כשנה נוספת. ניתן להבין כי בדעת העירייה לבצע את הפינוי, בגדרי הליכי ההוצל"פ, ביום 30.12.15. חמישה ימים קודם לאמור, ביום שישי, 25.12.15, הגישה המבקשת בקשה בהולה לצו ארעי ולסעד זמני שיאסור על הפינוי. זאת בגדרי כתב תביעה שהגישה ערב קודם לכן, שבו עותרת היא להכריז על בטלות הסכם הפשרה; כהמשך לכך – על ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה; וכהמשך לכך – לצו קבוע שיאסור על הפינוי. ברקע הדברים היא מסבירה, אם נתמצת, כי הייתה במצב נפשי קשה במיוחד, לרבות במועד כריתת הסכם הפשרה; כי הדבר נעשה עקב לחצו של בעלה, שרדה בה קשות משך שנים (ובינתיים הפך מוגבל והיא סועדת אותו בנאמנות); כי לא הייתה עילה למתן פסק הדין בעילת הנטישה, שכן העירייה ידעה והסכימה על דבר השכרת הנכס לאחרים; וכי היא לא ידעה על עצם ההליכים שהובילו למתן פסק הדין.

3.הבקשה הוגשה כאמור ביום ו' בשבוע והגיעה לשופט תורן, כב' השופט א' רונן, שלא מצא כי יש ליתן סעד ארעי, והורה על קבלת תגובת המשיבה עד יום 30.12.15 לבקשה לסעד זמני. היום, 28.12.15, הגישה המבקשת בקשה בהולה שלפיה עד שתגיע הודעת העירייה עלול הפינוי להתבצע, ועל כן מתבקש בית המשפט לעכב את הפינוי עד לקבלת "החלטה עניינית" בבקשה הדחופה לצו מניעה זמני.

4.כמעט למותר לציין: בסד הזמנים הבלתי אפשרי שיצרה המבקשת, אין אפשרות מעשית לקבלת תגובת העירייה. אכן, נדרשת "החלטה עניינית" בבקשה לסעד זמני. אין גם טעם במתן צו ארעי, המחייב הפקדת ערובה משמעותית מצד המבקשת, קבלת תגובה ותשובה, וקיום דיון, הכל תוך הסבת הוצאות ניכרות למבקשת, שעה שברור כבר עתה: אין כל אפשרות לקבלת הבקשה לסעד זמני. יש לדחותה על אתר, גם בלא תגובה.

5.אנמק בקיצור: מבחינת סיכויי התביעה, אלו נחזים לעת הזו קלושים, והכל נאמר על יסוד האמור בבקשה והתביעה, ואף לכאורה בלבד, כיאות לשלב הדיוני המקדמי שבו אנו מצויים. המבקשת מבקשת להשתחרר מעולם הן של הסכם פשרה, שעליו חתמה כאשר (לפי העולה ממנו) היא מיוצגת, הן מפסק דין שניתן בהיעדר הגנה, לפני שנתיים ומחצה. כל זאת, על יסוד טענות באשר למצבה הרפואי הרופף, יחסים מן הבלתי נהירים עם בן זוגה, ייצוג משפטי של מי שלכאורה כלל לא ייצגה אלא בה להזיק לה, ועוד טענות כגון דא. חשוב לציין: טענותיה של המבקשת באשר לתלאות חייה ודאי מכמירות לב, ולא נרחיב באשר פירטה בבקשתה. אולם רב המרחק בין אלה לבין הצלחה בסילוקם מן העולם של הסכם פשרה שאושר בידי רשויות ההוצל"פ, כך גם של פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, שהמבקשת יודעת עליו לפחות שנה תמימה (כנלמד מהסכם הפשרה, מחודש נובמבר 2014), והיא לא פעלה עד עצם היום הזה להביא לביטולו או לעתור לארכה להגשת בקשה לביטולו.

6.מאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה לטובת המבקשת כלל ועיקר, ואף זאת אם נשקול רק את אשר טענה בבקשתה שלה. העירייה אוחזת בידה פסק דין, תקף לכל דבר ועניין, שהמבקשת נמנעת מלבצעו, מזה זמן. מצדה של המבקשת, עיקר חששה הוא מכך שאם פסק הדין יבוצע, תאבד לה זכות הדיירות המוגנת בנכס. ברם מובן שככל שיימצא – באופן שנראה כרגע בלתי סביר – שהמבקשת יכולה להתנער הן מן ההסכם הן מפסק הדין, ולצד אלה להביא אפילו לדחייתה של תביעת הפינוי, אזי קיימות דרכים לפצותה. אובדן זכות הדיירות המוגנת (ככל שכלל תאבד) ניתן לפצות בגינה בשווה ערך, בפרט בפיצוי כספי, ללא קושי, ומובן שיהיה בידי המבקשת להפרע מן העירייה במידת הצורך. למותר לציין ששעה שמדובר בנכס מסחרי, להבדיל מדירת מגורים (ראו לדוגמה: רע"א 3285/13 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' אברהם כהן ושות' (3.7.13); רע"א 7769/15 אנקורי נ' גל-ער (3.12.15)).

7.לאלו מצטרף עיתוי הגשת הבקשה. פסק הדין ניתן בחודש מאי 2013. המבקשת אינה מבארת באיזה נסיבות בא לידיעתה; בעת כריתת הסכם הפשרה בחודש נובמבר 2014 ודאי ידעה עליו, שכן הוא נזכר בהסכם. לאחר כריתת הסכם הפשרה, יכולה הייתה בכל עת לעתור לביטול ההסכם ופסק הדין. היא לא עשתה כן. באופן לאקוני היא טוענת כי "בחודשים האחרונים ... היא החלה לעמוד על דעתה וזכויותיה" (ס' 43-42 לבקשה); ועדיין לא ביקשה דבר. ביום 11.11.15 ניתנה החלטת רשם ההוצל"פ בדבר פינוי הנכס ביום 30.12.15. ועדיין לא ביקשה דבר. רק ערב הפינוי ממש, וכפי שראינו – כאשר אין אפשרות מעשית לקבלת תגובה סדורה מפי העירייה, באה הבקשה לסעד ארעי וזמני. שיהוי זה יכול להביא לדחיית הבקשה אפילו לבדו; קל וחומר בהצטרפו ליתר השיקולים.

8.הבקשה לסעד זמני נדחית אפוא, בלא צורך בתגובה, ובהתאם בלא צו להוצאות. המזכירות תודיע לצדדים, המבקשת תמהר ותודיע לב"כ המשיבה על מנת שזו לא תשחית זמנה בהכנת תגובה לבקשה שאין לה נפקות.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ו, 28 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.