ת"א 52947-11-16 עמיאל נ' מזרחי

1.בפני בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, להורות על עיכוב החלטת וטרינר המשיבה (להלן: "הווטרינר"), בדבר השמת גור כלבים שבבעלות המבקש, בהסגר (להלן: "הגור"). לטענת המבקש, ההחלטה התקבלה בגין תלונת שווא, בלתי מבוססת, כשהמתלוננת שינתה גרסתה מס' פעמים והתלונה לא נבדקה באופן מקיף. המבקש טען כי הוא משוכנע שלא הגור הוא שנשך את בן המתלוננת וכי אין כל סכנה מהגור, אשר מאז שהובא למבקש היה בביתו ,לא נחשף לסכנה ולכן אינו מסכן את הציבור. המבקש הציע כי יחזיק את הגור בהסגר ביתי, תחת פיקוח והביע חשש ביחס למצב הגור בתנאי ההסגר.

בהתאם להחלטתי מאתמול, לא מצאתי ליתן את הצו המבוקש במעמד צד אחד והדיון נקבע להיום.

2.המשיבה התנגדה לבקשה ופרטה טענותיה הן בתגובה שהגישה והן במהלך הדיון.

מאחר שמצאתי לקבל את עמדת המשיבה ולדחות את בקשת המבקש ולאור העובדה שבנסיבות, יש ליתן החלטה זו ללא שיהוי, אינני מוצאת להאריך בפירוט טענות המשיבה.

דיון

3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקש.

המדובר בהודעת הסגר שקיבל המשיב ממשרד הבריאות בעקבות תלונת המתלוננת כי בנה נפגע מהגור. בהתאם לעדות הווטרינר אותה מצאתי מהימנה, ביקר הווטרינר בבית המבקש ובדק כי מראה הגור עונה לתיאור שנמסר בתלונה ובהמשך, הגור אף זוהה ע"י הבן ככלב שתקף אותו.

ע"פ סעיף 4(1) בפקודת הכלבת חלה חובה על בעליו של כלב שנשך את החובה להודיע על אירוע הנשיכה לרופא הממשלתי או הרופא הווטרינר הממשלתי הקרוב, וכן – "לקחתו למאורת הבידוד הקרובה ביותר".

סעיף 4(2) בפקודת הכלבת קובע כי "כל בעל-חי שנעצר עפ"י הוראות סעיף קטן (1) מסעיף זה, יבודד למשך עשרה ימים מיום התחלת המעצר".

סעיף 4א בפקודת הכלבת קובע כי ככל ש"מצא רופא ממשלתי כי כלב, חתול או קוף היו במגע עם אדם, וקיים חשד להדבקה בכלבת כתוצאה ממגע זה, רשאי הוא להורות לבעליו למסור אותו למאורת בידוד".

במקרה דנן, העלתה הבדיקה שנעשתה ע"י הווטרינר כי הגור זוהה ע"י המותקף. הווטרינר הבהיר כי לאור העובדה שאזור הצפון הוא אזור הנגוע בכלבת ולאור העובדה שמחלת הכלבת היא מחלה חשוכת מרפא ואף ממיתה, אין לקחת סיכון ואין לבטל את ההסגר ולהסתפק בהסגר ביתי. לא מצאתי להתערב בשיקול דעתו המקצועי של הווטרינר ולא ניתן לקבוע כי הינו בלתי סביר. ראה בעניין זה דברי ביה"מ בעת"מ 52508-07-15 קודרסקי נ. עירית מודיעין: