ת"א 52702-12-13 קמור רכב (1990) בע"מ נ' זועבי

תביעה, לכאורה פשוטה שבפשוטות. הנתבע משך שיקים רבים לפקודת התובעת, שממנה קנה כלי רכב. חלקם חוללו, והוגשו לביצוע, 97,500 ₪ סכומם. טוען הנתבע, שנטל ההוכחה עליו: שילמתי את תמורת השיקים. אין הוא זוכר מתי, או איך; אפשר שבמזומן, אפשר שבשיקים אחרים, אפשר שבעצמו, אפשר שבאמצעות אחרים. על פני הדברים, תביעה שקשה לראות כיצד לא תתקבל. ובכל זאת: תידחה. מסתבר כי אמת בפי הנתבע. ואם לא ניתן היה לוודא את הדברים עד תום, מקור הקושי הוא בהצגת ראיות חלקית, לעתים מגמתית, בידי התובעת, אף תוך הפרת צווים שיפוטיים לגילוי מסמכים, והבאת ראיותיה בידי עדה שאינה יודעת כמעט דבר מידיעה אישית, הכל באופן שמנע כל אפשרות לבחון לעומקן את טענות הנתבע כי פרע את חובו, שנוצר (ונפרע לדבריו) שנים ארוכות לפני הגשת התביעה.

רקע

1.זו תמצית העובדות הצריכות לעניין: בשנת 2013 הגישה התובעת לביצועה 15 שיקים עוקבים שמשך לפקודתה הנתבע, 6,500 ₪ סכומו של כל אחד מהם, וסך הכל: 97,500 ₪. זמני פרעונם של השיקים: בעשרה לכל חודש, החל מ-10.8.09 וכלה ב-10.10.10. סיבות החילול שצוינו על גבי השיקים היו מגוונות (רובן: "פעולה אסור לפי דין" ו"מוגבל"), כאשר הנתבע ביאר זאת בסגירת חשבונו בידי הבנק הנמשך בטענה של חשד לביצוע פעולות הכרוכות בהלבנת הון.

2.הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות, התנגדות שהתקבלה, ולאחריה הגיש תצהירו. עיקר טענותיו, אם נסכם את האמור בהתנגדותו ובתצהיר העדות הראשית שלו, ואת שביאר בעדותו עד כמה שאין היא סותרת את שקדם לה: עיסוקה של התובעת במכירת מכוניות יוקרה מסוג BMW. הנתבע, שבדיון עלה כי היה בעל עסקי חלפנות כספים בנצרת, היה לקוח ותיק של התובעת. הוא רכש ממנה לפחות 15 מכוניות יוקרה שכאלה, ובדיון הוסיף – אפשר שגם יותר. הוא רכש מכוניות עבור עצמו ואף עבור אחיו ודודיו. רכבי היוקרה שרכש עבור עצמו היו לעולם חדשים, והיה מחליפם אצל התובעת אחת לשנה (עמ' 14 לפרוטוקול). לשיטתו שילם ברבות השנים מיליוני ש"ח לתובעת, היה בהתאם לקוח "VIP", והתובעת הייתה אף דואגת למסור לו את כלי הרכב לנצרת (עמ' 13). מעמד זה הביא, גם לשיטת עובד של התובעת לשעבר שהעיד, לכך שאת התשלומים עבור כלי הרכב ביצע הנתבע גם בשיקים מעותדים, בלא כל בטוחה למעשה.

3.אשר לשיקים מושא ההליך: אלו ניתנו לזכרון הנתבע כנגד רכישת BMW מדגם 730, בעלות של 550,000 ₪, מחצית הסכום לערך שולמה במזומן ומחצית בשיקים מעותדים. בשלב מסוים הגביל הבנק הנמשך את חשבונו של הנתבע בנימוק של חשד להלבנת הון, ולכן חדל לכבד את השיקים. עובד התובעת בשם גולן עמד עם הנתבע בקשר בעניין השיקים, הנתבע החליף את השיקים כסדרם במזומן, תוך הבטחה שלא מומשה של גולן להחזיר לו את השיקים פיזית, ובחלוף הזמן העניין נשתכח מזכרונו של הנתבע. רק בחלוף כשלוש שנים לאחר מכן, ולאחר שבינתיים נתחלפו הבעלים בתובעת ועובדיה (לרבות גולן) פוטרו, הוגשו השיקים לפרעון.

לצד תצהירו ביקש הנתבע לזמן עוד שניים לעדות, ולעדותם נתייחס בהמשך.

4.גרסתה של התובעת, מן העבר האחר, הובאה בתצהירה הממוקד של גב' שרון אייזמן, נושאת משרה בתובעת, שביארה בדיון כי משרה זו היא כלכלנית, העוסקת בתחום ה"ניתוחים" וה"אסטרטגיות" (עמ' 15). בתצהירה מציינת היא כך: הרכב שבגינו נמסרו השיקים היה רכב יוקרה מפואר מדגם 525 BMW (ולא דגם 730, כטענת הנתבע), שנרכש בעסקת "טרייד אין". עלותו: 320 אלף ₪, מתוכו סכום של 170 אלף ₪ שולם בדרך של מסירת רכב BMW קודם לתובעת, והיתרה בסך 150,000 ₪ הועברה בשיקים דחויים. להפתעת התובעת, השיקים (וניתן להבין, שכן הדבר לא צוין, רק חלקם, 15 במספר) חוללו, ותמורתם של אלה, 97,500 ₪, לא הועברה לתובעת. אם היה משלם, אזי למיטב ידיעת המצהירה, היה הדבר מקבל ביטוי בכרטסת של הנתבע. לתצהיר צורפו השיקים, ומסמך שהתיימר להוות כרטסת המתייחסת לרכב המסוים.

5.בגדרי ההליכים שקדמו להוכחות פעל הנתבע לקבלת מסמכים מן התובעת, שעניינם בחשבונותיו אצלה. לדברים חשיבות להכרעה, ולכן נעמוד עליהם. בבקשתו לצו לגילוי מסמכים ולעיון בהם, מיום 16.12.14, עמד הנתבע על כי שוחח והקליט את השיחה עם אותו גולן אביב, שהיה אחראי לשיטתו על גביית הכספים אצל התובעת בתקופה הרלבנטית ואינו עובד עוד בתובעת, אשר אישר כי גבה מן הנתבע כספים אך עמד על כי היה רושם את הדברים במחלקת הנהלת חשבונות, ואשר הפנה אותו נוכח טענתו כי שילם את הכספים, לבדוק את מצב הכרטסת שלו בהנהלת החשבונות של התובעת. על הרקע האמור פנה הוא לתובעת בבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים, הכוללים בין היתר את המסמכים ואת דפי הנהלת החשבונות לגבי כלל כלי הרכב שרכש הנתבע מידי התובעת, ואת אלו המתייחסים לרכב האחרון שנרכש, ולטענת התובעת בגינו נמסרו השיקים. תגובת המשיבה (מיום 24.12.14), שלא נתמכה בתצהיר: כל המסמכים הרלבנטיים שבידה נמסרו לנתבע (קרי: כרטסת הרכב האחרון, ותו לא). כל יתר המסמכים, קרי המסמכים ודפי הנהלת החשבונות לגבי כלל כלי הרכב שרכש הנתבע מידי התובעת, כמו גם המסמכים (פרט לכרטסת) המתייחסים לרכב האחרון שנרכש – אלו מתייחסים לעסקאות בנות 7 שנים ומעלה, ולכן אינן בידי התובעת.

בהחלטתי מיום 29.12.14, לאחר שנתקבלה תשובת הנתבע לתשובה, ניתן צו המורה לתובעת למסור את המסמכים הנזכרים, ככל שהם קיימים בידה (יצוין כי בקשות הנתבע למסמכים נוספים, שאינם צריכים לענייננו, נדחתה, ולא נרחיב כאן). הובהר ביחס לאותם מסמכים שאין כל חשיבות לשאלה אם חלפו שבע שנים מעת הרכישה אם לאו – ככל שהם בידי התובעת, יש למוסרם, ואם אינם בידה, יש למסור תצהיר המבאר כי אינם בידה. התובעת לא עשתה לא זאת ולא זאת, גם לאחר שהנתבע הלין על כך בגדרי תצהיר העדות הראשית שהגיש.

6.לדיון ההוכחות: העיד הנתבע, שהתקשה לזכור כיצד בדיוק שילם ועבור מה, אך עמד על כך שהסתייע מעת לעת בשליחים שעמדו בקשר עם גולן ודאגו להחליף שיקים שחזרו, כל אימת שנדרש הדבר. העידה גב' אייזמן מטעם התובעת, שהבהירה כי ככלל ידיעותיה נסמכות על מסמכי הנהלת החשבונות, שלא היא ערכה. היא אף נחקרה על האפשרות שמא תשלומים שביצע הנתבע נרשמו בכרטסת אחרת על שמו, ודחתה אפשרות שכזו.