ת"א 52622-10-14 דוכס ואח' נ' המרכז הקדמי כרמל ואח'

1.התובעים – סטודנטים למשפטים במכללה האקדמית "כרמל" – הגישו תובענה ולצדה בקשה למתן צו מניעה זמני. בתביעתם עותרים התובעים למתן צווים שונים שמכוונים למנוע מהנתבע 1 (להלן: הנתבע), ואנשי סגל ובעלי תפקידים שונים בו, לחייבם ללמוד קורס בפרקטיקה משפטית (סדר דין אזרחי וסדר דין פלילי, ראיות ואתיקה) בסמסטר הקיץ בשנת הלימודים תשע"ד. הסעדים שנתבקשו כוללים גם סעד לפיו יש למנוע מהנתבע לקיים את הקורס האמור בתשלום, או לאפשר להם ללמוד קורס חלופי, וכן לאסור על הנתבע לעשות שימוש בציונים של הקורס בגיליון הציונים.

2.טענותיהם של התובעים בתמצית ועל קצה המזלג, כי אין צורך בלימוד הקורס האמור מאחר והם למדו קורסים בסדרי דין; כי הקורס הוסף בניגוד למצג קודם שהוצג להם; וכי שיקולים זרים שאינם ממין העניין עומדים בבסיס ההחלטה לחייב אותם ללמוד את הקורס.

3.הואיל ועל פני הדברים מתעוררת שאלה לגבי סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה, בהחלטתי מיום 30.10.2014 הוריתי לתובעים לנמק תוך 7 ימים, מדוע הם סבורים כי לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתביעה. התובעים הגישו עמדתם המפורטת בכתב, ובה טענו כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה.

4.אין לקבל את עמדת התובעים בשאלת הסמכות העניינית.

5.הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי קבועה בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984; ושל בית משפט השלום – בסעיף 51(א)(2) לחוק. סע' 51(א)(2) קובע כי: "תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין". סע' 40(1) קובע כי בית משפט מחוזי ידון ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום". מכאן נובעת המסקנה כי "במערכת היחסים שבין בית משפט המחוזי לבין בית משפט השלום, בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בכל עניין אזרחי שאינו בסמכות בית משפט השלום, דהיינו, הוא בעל הסמכות השיורית". א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהודרה אחת עשרה (2013), עמ' 32.

6.מכאן, שיש לבחון אם התובענה היא בסמכות בית משפט השלום. ככל שאין התביעה בסמכות בית משפט זה, נתונה הסמכות, מכח כלל השיוריות, לבית המשפט המחוזי.

7.נעיר קודם כי המבחן הקובע לבחינת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד. בע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פד"י נט (3) 529 סוכם הכלל, בדברים הבאים:

"המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, בכל הנוגע לבתי המשפט שחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט) עוסק בהם, הינו מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (להלן - עניין רפאלי); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 208; רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812, 815; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669 (להלן - פרשת אלעוברה); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (לא פורסם) (להלן - עניין מחאג'נה)). משאומץ מבחן הסעד לעניין הסמכות העניינית, נדחה בעת ובעונה אחת מבחן אחר שהוצע, והוא - מהות הסכסוך (עניין רפאלי; ראו דעת המיעוט של השופט מ' עציוני). נעיר, כי לעתים מדובר על מבחן העילה ולא על מהות הסכסוך, אך דומה שאין הבדל ממשי בין השניים".

8.הסעדים שנתבקשו נועדו לאסור על הנתבע לחייב את התובעים ללמוד קורס מסוים במסגרת לימודיהם ולמנוע מהנתבע פעולות מסוימות בנוגע לאותו קורס ולציוניו. בשים לב לסעדים שנתבקשו, אין בפנינו תביעה שניתן לקבוע לגביה "שווי נושא", ובכך להקנות סמכות לבית משפט זה – ככל שהשווי עד לגבול המרבי של סמכות בית משפט השלום. הכלל הוא כי כאשר לא ניתן לכמת את הסעד המבוקש, הסמכות הענינית היא לבית המשפט המחוזי, מכח סמכותו השיורית. ראו: רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלבוגן, פ"ד נו (1) 253, 256 (2002); רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שורץ, פ"ד נג (1) 670; ה"פ (מרכז) 27356-03-10 פזגז בע"מ נ' דורגז החדשה בע"מ ([פורסם בנבו], 30.5.2010). ברי כי הסעדים המבוקשים בתובענה, אינם ברי כימות.