ת"א 52351-05-14 ארד-שילוח ואח' נ' קרייף ואח'

1.התובעים הגישו תביעת נזיקית, כספית כנגד הנתבעים שבכותרת שעילתה עוולת המטרד. לצד כתב התביעה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, האוסר על המשיב 1 להפעיל חדרי אירוח במושב חוסן שבגליל המערבי. המבקשים הבהירו בהתאם להחלטת בית המשפט כי אין המדובר בבקשה המקבילה לזו שהוגשה בת.א 11246-10-13, בין היתר בשל אי זהות כלל הצדדים בשתי הבקשות. עוד נטען כי המשיב דכאן פועל ומנהל עסק לצימרים בהעדר היתר בניה.

2.בהחלטה מיום 1.9.14 נקבע כי אין עילה לקבלת סעד זמני במעמד צד אחד שכן מדובר בחדרי אירוח אשר על פי הנטען פועלים מזה תקופה ארוכה וכמו כן כי מתנהל הליך נוסף בעניין זהה. הבקשה הועברה לתגובת המשיבים על-פי התקנות.

3.המשיב 1 (להלן גם: "המשיב") בתגובתו טען בין היתר כי המבקשים לא הציגו ראיות להפרעה כלשהי בפעילות חדרי האירוח ודאי שלא מסוג מטרד. במקום בו פועלים חדרי האירוח ישנו היתר מפורש של הועדה המקומית המתיר הפעלת שני חדרי אירוח (מדובר בסוויטות רחבות ידיים). המשיב טוען כי הנו תושב חוסן ומתגורר במקום מכוח חוזה שכירות בינו לבין בעל הדירה מר ארז כץ. המבקשים כלל לא מתגוררים בסמוך לביתו של המשיב וחדרי האירוח (למעט אחד מהם). באשר לפרסום ולפיו מופעלות על ידו שש סוויטות טוען המשיב כי הנו מפעיל 6 סוויטות במקומות שונים באזור הצפון ושניים מהם במושב חוסן. אין מקום להורות על מתן סעד זמני כמבוקש שכן המבקשים אינם עומדים במבחנים הנדרשים למתן צו מניעה זמני ומאזן הנוחות נוטה לטובתו.

4.התקיים דיון במעמד הצדדים במהלכו טענו המבקשים כי ההיתר שמחזיק אדון כץ הנו פרטני ולא ניתן להעברה. המשיב שב על טענותיו כי הנו מתגורר בוילה ולו שתי סוויטות מאחורי הוילה, "הצימרים לא קשורים לווילה". כמו כן טען כי הנו עוסק מורשה לפי החוק. באשר לפרסום שהוצג לו בגין "אחוזת אוראל" ציין כי הפסיק להפעילו לפני שמונה חודשים. "שם סיימתי חוזה. המקום עבר לאנשים אחרים". בהמשך לשאלת בית המשפט, ציין כי "אם אין היתר, אני מסכים להפסיק את הפעילות". בו באותו מעמד ניתנה החלטה המורה לוועדה המקומית תכנון ובניה מעלה הגליל להמציא תעודת עובד ציבור האם המשיב 1 רשאי להפעיל צימרים במגרש 269 חלקה 116 גוש 21110 במושב חוסן (להלן: "המקרקעין").

5.ביום 17.11.14 נתקבלה תעודת עובד ציבור מטעם מרק פסין, עובד הוועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה הגליל. בהתאם לתעודה זו, על המקרקעין חלה תכנית ג/ 9953 שפורסמה למתן תוקף ביום 29.7.06 (י.פ 5550) "ומכוחה, רשאי בעל הזכויות במקרקעין לקבל היתר בנייה לשני צימרים בשטח כולל של 80 מ"ר (כ"א בשטח 40 מ"ר), וזאת בנוסף לאחוזי הבניה המותרים למגורים." עוד ובהתאם לה, "ביום 26.6.09, מר ארז כץ, קיבל היתר בניה במסגרת בקשה 9/2009, לבניית בית מגורים ושני צימרים בלבד; שני הצימרים נשוא הבקשה, התבקשו מכוח תכנית ג/9953 כאמור לעיל". "כלומר, שני הצימרים שמצויים על המקרקעין הינם בהיתר; לפיכך, כל מי שהינו בעל הזכויות במקרקעין יוכל להפעילם ללא צורך בבקשה נוספת או מיוחדת. עוד יודגש, כי ההיתר שניתן, קובע מה הותר לבנות על המקרקעין ואת השימוש שהותר בהם אך הוא אינו מוגבל למבקש ההיתר בלבד. אין כל מניעה שבעל הזכויות המקורי שקיבל את ההיתר, ימכור את המקרקעין או ישכירם לגורם אחר, מבלי שהדבר יפגע בתוקף ההיתר שניתן כאמור, ביחס למקרקעין". (הדגשה לא במקור)

6.נקבע דיון נוסף במעמד הצדדים במהלכו הוסיפו וטענו התובעים כי אותה תכנית מתאר שייכת לתושבי מושב חוסן ובעוד שהמשיב 1 אינו תושב חוסן. כן נטען ביחס להיתר כי אינו ניתן להעברה אלא באישור הועדה המקומית. מדובר בהיתר אישי. כן נטען כי תוקפו של ההיתר ל-3 שנים וכי הוא פקע ביום 17.6.13.

7.ראשית יצוין, כי לא הוצגו בפני ראיות לכאורה להפעלתם של למעלה משני צימרים (ו/או סוויטות) במושב חוסן על ידי המשיב 1. עיינתי לבקשת ב"כ התובעים בעמ' 5 ש' 1-25 לפסק דינו של כב' השופט חאמד בת.א 11246-10-13 וכל שמצאתי שם הנו כי גם בפני כב' השופט חאמד לא הוכחה הטענה להפעלת שישה חדרי אירוח כי אם שניים בלבד. לענייננו גם לא נסתרה טענת המשיב ביחס לפרסומים שהוצגו וכי הנם מתייחסים לכלל עסקיו באזור הצפון ולאו דווקא למקרקעין שבמחלוקת גם לא הוכחה פעילותם הלכה למעשה.

8.באשר להפעלת הצימרים הנ"ל, תעודת עובד הציבור מדברת בעד עצמה וממנה עולה, כי כל מי שהנו בעל הזכויות במקרקעין יכול להפעיל את שני הצימרים המצויים על המקרקעין ע"פ היתר כדין. משאין חולק כי המשיב 1 הנו בעל הזכויות במקרקעין במועדים הרלוונטיים הרי שאין בטענת אי תושבותו כדי לגרוע מזכותו להפעילם. בפרט לא שוכנעתי כי מדובר בפעילות בלתי חוקית המתבצעת על ידי המשיב מעצם הפעלת חדרי האירוח לכשעצמם. כאמור, מדובר בחדרי אירוח הפועלים על פי היתר כדין. עוד לא הוכח כי תוקפו של ההיתר שניתן מוגבל בזמן. הטענה לפקיעת מועד ההיתר איננה רלוונטית לעניין משך הפעלת הצימרים ו/או השימוש בהם, כי אם לכל היותר לתקופת הפעלת ההיתר לצרכי בניה בלבד.

9.בסופו של יום גם לא הוצגו בפניי כל ראיות לכאורה לכך שהפעילות המתבצעת על ידי המשיב בחדרי האירוח עולה לכדי "מטרד". להפך, לאחר בקשת התובעת מס' 7 על מחיקתה מכתב התביעה, הוגש תצהירה באמצעות המשיב ולפיו הצהירה "על אף הסמיכות והצמידות של ביתי לביתו של מר קרייף ועל אף שישנם חדרי אירוח בשטחו של מר קרייף אינני סובלת מהפרעות שפוגעות או מפריעות לשגרת יומי וודאי לא להגדיר אותם כמטרד למרות שאני מרגישה ושומעת רעשים" (סעיף 3 לתצהירה). המבקשים אף לא הציגו ראיות לכאורה למגורים בסמיכות למשיב, או ראיה לכאורה אחרת להיותם בעלי זכות תביעה כלפיו. ממילא הטענה לקיומו של מטרד לא נתמכה בראיות כאמור.