ת"א 52309-12-14 יאסין נ' לידאוי

1.בפניי בקשה להורות למשיב להפקיד ערובה, כמצוות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") להבטחת תשלום הוצאות המבקש אם תדחה תביעת המשיב.

החלטתי הינה על יסוד הבקשה ותגובת המשיב וטיעוני הצדדים שהועלו בדיון מיום 17/5/16. המשיב הגיש תביעה נגד המבקש בטענה כי המבקש גבה ממנו סכום שכר טרחה גבוהה ולא מוצדק. המבקש טען בכתב ההגנה כי שכר הטרחה היה מוסכם, וכי המשיב לא שילם לא את שכר הטרחה ולכן נאלץ בין היתק לפנות להליכי ההוצאה לפועל, ולאור התנהלות המשיב כטענת המבקש, הוא אף הגיש בקשה זו להבטחת הוצאותיו.

2.תקנה 519 לתקנות קובעת כך:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

המקרים בהם מפעיל בית המשפט את סמכותו לפי תקנה 519, הם בעיקרם:

א.התובע מתגורר בחו"ל, אינו מתפרנס בארץ ואין לו נכסים בארץ.

ב. התובע נמנע להמציא את מענו הפרטי, או עשה מעשה ממנו ניתן להסיק כי

 בכוונתו להתחמק מתשלום ההוצאות אם יפסיד.

ג.מתברר במהלך המשפט שסיכויי הצלחת התביעה קלושים ביותר, וכי כתב התביעה

מושתת על מרמה וכזב.

3.ככלל, בית המשפט לא מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. עם זאת, תקנה 519 מסמיכה את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות זאת. (ראה זוסמן סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמוד 900, גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית, עמודים 539,538).