ת"א 52173-10-14 גרסטל נ' חדש בגליל עיתונות ופרסום בע"מ

1.בפניי תביעה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים ביחס לשלוש תמונות שפורסמו ביום 11.1.14 בעיתון "צפת מרום"(להלן:"העיתון") שבבעלות הנתבעת.

לטענת התובע שהינו צלם שעבד בעבר עם הנתבעת, ב-01/14 צילם במצלמתו האישית תמונות (נספח א' לתביעתו, להלן:"תמונות התביעה") מאירוע שהתרחש בצפת, כאשר אלמוני ריסס על כלי רכב צלבי קרס. לטענת התובע, התמונות פורסמו בעיתון ללא אישורו, או ידיעתו, והנתבעת אף לא נתנה לו קרדיט ולא ציינה כי המדובר בתמונות שצולמו על ידו. התובע עתר לפיצוי בסכום כולל של 100,000 ₪.

2.הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי דין התביעה להידחות שכן בכל מקרה התמונות שפורסמו בעיתון שונות מתמונות התביעה ואינן אותן התמונות שהתובע טען כי צילם. הנתבעת טענה כי מדובר בתמונות דומות שצולמו על ידי מי מבין האנשים הרבים שנכחו באותו היום במקום.לטענת הנתבעת התמונות פורסמו ברחבי הרשת, באתרי האינטרנט השונים לכן, אין לומר כי עסקינן בתמונות שבבעלות התובע ואשר צולמו על ידו. יצויין כי בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת (סעיף 9), גם את הנטען בסעיף 4 לכתב התביעה, כאילו התובע הוא שצילם את תמונות התביעה וטענה כי אינן בבעלותו אלא מדובר בתמונות שפורסמו באתרים שונים ללא כל קרדיט לתובע.התובע אף נחקר בעניין זה. עוד הפנתה הנתבעת לכך שכשהתובע עבד עימה,נהג לקבל בין 500 ל- 350 ₪ בחודש עבור העברת תמונות ללא הגבלה. לפיכך נטען כי אין כל בסיס לדרישת הפיצוי המופרזת אשר אף מעידה,לטענת הנתבעת, על חוסר תום הלב שבהגשת התביעה דנא.

3.מטעם התובע העיד התובע בלבד. מטעם הנתבעת העיד מר משה רביבו (להלן: "רביבו"), עורך העיתון וכן מר ארז אבוטבול, מנהל הנתבעת והעיתון.

דיון

4.החוק הרלוונטי לתביעה דנן שעילתה פרסום תמונות ע"י הנתבעת ב1/14, הינו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן:"החוק"), שנכנס לתוקפו מיום 25.05.08.

מטרת החוק הינה להגן על זכויות בעל יצירה שהשקיע משאבים ומאמצים ביצירה.

הוראת סעיף 4(א)(1) קובעת, כי זכות יוצרים תהא, בין היתר "ביצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אומנותית...". סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר את הביטוי "יצירה אומנותית" ככולל גם "יצירת צילום".

בהתאם לפסיקה ודעת המלומדים, אין חולק עוד שצילום ,גם מהסוג דנן,מהווה יצירה אמנותית העונה על דרישת המקוריות: "צילומים שצולמו בידי אדם יקיימו כמעט תמיד את המקוריות המינימאלית הנדרשת על פי דיני זכות יוצרים, וזאת למרות שמדובר בפעולה טכנית שמנציחה דבר מן המציאות...יסוד זה קיים גם בצילומים פחות שאפתניים, כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלה שצולמו בין רגע. די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו". (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 97, ). וראו דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף : "בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם" וכי "יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם". וכן, ת"א (נצרת) 26485-09-11, קייקי כפר בלום ובית הלל ש.מ ואח' נ' צוק מנרה בע"מ שם נקבע כי צילום יהווה בדרך כלל מושא ראוי לזכויות יוצרים: "בחירת התזמון הנכון, הקומפוזיציה, בחירת מבע פני המצולמים בעת הצילום (כשהם צוהלים במהלך אקט אקסטרים), בחירת רקע הצילום, מיקוד התמונה, הזווית, בחירת העדשה המתאימה, האור המתאים וכיוצ"ב, כל אלה יסודות מקוריים ויצירתיים פרי הצלם וידו האמונה, וראויים להגנת החוק".

5.על מנת להכריע האם הופרו זכויות התובע,יש להכריע האם התובע הוא שצילם את תמונות התביעה וככל שהתשובה על כך חיובית,יש להכריע, האם מדובר באותן התמונות שפורסמו בעיתון ללא מתן קרדיט לתובע .ככל שגם התשובה על שאלה זו תהיה חיובית,יש לבדוק האם עומדת לנתבעת הגנה כל שהיא.

6.עפ"י הוראת סעיף 6(א)(3) לחוק הישן (אשר ממשיך לחול בעניין זהות המחבר של יצירת צילום לפי הוראת סעיף 78(ט) לחוק), קיימת חזקה כי במידה ושם היוצר מודפס או מסומן בצורה אחרת על היצירה בדרך הרגילה, חזקה היא שהוא יוצר היצירה, עד שלא הוכח אחרת. במקרה דנן שמו של התובע אינו מופיע על איזה מהתמונות שצורפו לתביעה לפיכך, לא קמה החזקה ועל התובע היה מוטל הנטל להוכיח בראש ובראשונה כי הוא צילם את תמונות התביעה.

עדות התובע כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה הינה עדות יחידה של בעל דין לגביה כבר נקבע סעיף 54 לפקודת הראיות כי ביהמ"ש לא יפסוק על פיה, אלא אם יתן טעם וינמק מדוע מצא די בעדות יחידה זו. כבר נקבע כי דרישת ההנמקה במקרה כזה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית (ראה בספרו של קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע בע"מ 1435). במקרה דנן, לא מצאתי כל טעם המצדיק להסתמך על עדותו היחידה של התובע, אשר כפי שיפורט, יכול היה להמציא ראיות התומכות בטענתו זו ובחר שלא להביאן.

התובע צירף לכתב התביעה רק את שלוש התמונות וטען כי אלו צולמו על ידו, הא ותו לא. בסעיף 10 לתצהירו טען התובע כי התמונות צולמו על ידו ותשליל התמונות המקוריות נמצא בחזקתו. דא עקא שכבר בראשית חקירתו בבית המשפט נשאל האם צילם את התמונות במצלמה דיגיטלית והשיב בחיוב. למעשה, אישר התובע כי אין המדובר כלל בצילום בפילים עם תשליל :"זו טעות, במצלמה הזו היא דיגיטלית ואין תשליל". (עמ' 4 שורה 5).אף כי אין חובה שבדין לצרף את התשליל דווקא, הרי המדובר כאמור בעדות יחידה של בעל דין, ויש בסתירה זו (בין האמור בתצהיר לעדות), כשלעצמה, כדי להטיל ספק במהימנותו של התובע באופן שלא יאפשר הנמקה מדוע יש להסתמך דווקא על עדותו היחידה כאילו הוא צילם את התמונות.

זאת ועוד,התובע יכול היה להגיש ראיות התומכות בגרסתו כי הוא זה שצילם את תמונות התביעה והוא לא עשה כן:התובע טען בחקירתו כי הוריד את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית למחשב האישי שלו ושלח אותן בדוא"ל לאתרים חרדיים לשם פרסומם. אלא שגם את העתק הדוא"ל שנשלח לכאורה לאתרים החרדיים, לא צירף התובע. התובע לא הכחיש כי הודעה זו בנמצא וכל שענה היה: "לא ביקשו ממני. אם היו מבקשים הייתי מביא. יש את זה במייל. (עמ' 4 שורה 16).

עוד עומת התובע עם תעודת הלידה של התמונה, וה"פיקס דטה", כלומר במצלמה ניתן לראות שעת צילום, מספר תמונה, איכות התמונה (כמות הפיקסלים) וכו'. התובע אישר כי את הנתונים הללו ניתן היה לראות במצלמה וכי הם או חלקם, מצויים במחשב שלו. אולם חרף זאת ולמרות יכולתו להציג את אותה תעודת הלידה של התמונה, אשר הייתה תומכת בטענתו כי הוא זה שצילם את התמונות,בחר התובע שלא להציגה.

אם לא די באמור,התובע אישר בחקירתו כי האתרים החרדיים שאליהם העביר את התמונות נוהגים לציין כי המדובר בתמונות שצילם התובע. אלא שגם כאן לא טרח התובע להציג אסמכתא לפיה מי מבין האתרים שאליהם העביר את התמונות, פרסם את התמונות מושא נספח א' עם קרדיט כלשהו. כשנשאל האם יכול הוא להראות את הקרדיט שניתן לו על ידי אתר חדרי חדרים השיב: "לא ביקשת". (עמ' 8 שורה 6). התובע גם לא ידע לשים את האצבע על המועד המדויק שבו העביר את התמונות לאותם אתרים חרדיים, על אף שבנקל יכול היה לעשות כן באמצעות צפייה בתמונות המקוריות במחשב (עמ' 7 שורה 17).