ת"א 5182-08 חמו ואח' נ' מדינת ישראל

תביעה נזיקית לפיצוי התובעים, מפוני גוש קטיף, בגין מרכז מסחרי שהיה בבעלותם בנוה דקלים ואשר פונה בחודש אוגוסט 2005, עפ"י חוק ישום תכנית ההתנתקות, התשנ"ה-2005 (להלן: "הנכס" ו"חוק ההתנתקות" בהתאמה).

לטענת התובעים, כשל מנגנון הפיצוי הקבוע בחוק ההתנתקות, שכן הפיצוי לו זכו עפ"י החוק, בהתאם לקביעת ועדת הזכאות והועדה המיוחדת, נמוך משמעותית משווי הנכס עפ"י חוו"ד מומחה שהוגשה מטעמם, אשר קבע את שווי הנכס לסכום השווה ל-830,000 $, בעוד שהפיצוי ששולם להם עמד על כשליש מסכום זה בלבד.

השאלה המרכזית שעמדה לדיון בתיק זה הינה האם עומדת לתובעים זכות לפיצוי ללא אשם או רשלנות בגין פגיעה בזכותם החוקתית לכבוד, קניין וחופש העיסוק?

טענתם של התובעים היתה, כי הפסיקה הכירה בפיצוי מהסוג האמור, זאת במקרה בו עקב פעולה שלטונית נפגע אדם, ואין זה ראוי להותירו לשאת בתוצאות הפגיעה לבדו. לפיכך יש מקום לחייב את המדינה בהשלמת הפיצוי המגיע להם.

מנגד, טענה המדינה, מעבר לכפירתה בנזקים שנטענו על ידי התובעים, כי עקרונית אין מקום להכרה בתביעה ללא עילה חוקית סטטוטורית, וכי לא כל אירוע נזקי הינו בר פיצוי, ועל כן ומשקבועה בחוק פרוצדורת פיצוי, אין לפסוק מחוץ לה.

לאחר מספר דיונים שנערכו לפני, בהם נשמעו ראיות הצדדים וכן נחקר מומחה בית המשפט ואף נשלמה הגשת סיכומי הצדדים, ובטרם ניתן פסק הדין, נתבקש על ידי המדינה לעכבו, זאת נוכח בקשה שהוגשה על ידה לבית המשפט העליון, לקיום דיון נוסף בתיק עע"ם 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הועדה המיוחדת לפי חוק ישום תכנית ההתנתקות, שבו נידונה בין היתר סוגיה רלוונטית גם לענייננו, וכן נוכח העובדה כי השאלה העקרונית המצויה במחלוקת בין הצדדים דנן שעניינה שאלת "חבות ללא אשם", תלויה ועומדת להכרעה לפני הרכב מורחב בבית המשפט העליון, במסגרת שני תיקים מאוחדים הנוגעים לבעלי עסקים שפונו במסגרת תכנית ההתנתקות (ע"א 7703/10 גיא ישועה נ' מדינת ישראל וע"א 5212/11 עזרא נ' מדינת ישראל).

כך אכן נעשה ומשיקולי כיבוד בין ערכאות, הרצון להמנע ממתן הכרעות העלולות להיות סותרות בסוגיה משפטית תקדימית, והרצון לחסוך במשאבי שיפוט, עוכב מתן פסק הדין.

בקשת המדינה לדיון נוסף בעניין כליף נדחתה. לאור זאת ובהתאם להסכמת הצדדים עוד מיום 10.7.12, הוחזר עניינם של התובעים לועדה המיוחדת אשר הוסיפה ופסקה ביום 28.5.13 וביום 6.2.14 פיצוי נוסף, כך שסך כל הפיצוי שקיבלו התובעים עמד, כך על פי טענת המדינה, בסך של כ-2 מליון ₪.

כידוע, ביום 18.6.14 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בהרכב מורחב של 7 שופטים בעניין עזרא וישועה, שם הוכרעה השאלה המרכזית שעמדה לדיון גם בתיק זה ונפסק, כי במקום שבו קיים הסדר סטטוטורי מקיף והוגן מעיקרו, לא תקום עילת חבות ללא אשם. כן נקבע שמנגנון הפניה לועדה המיוחדת, שלה סמכות רחבה על פי החוק להוסיף על הפיצוי מכח החוק על מנת לצמצם את הפער בין הפיצוי מכח החוק לבין הנזק בפועל, בצירוף מנגנוני ההשגה הקיימים, הוא הסדר מקיף והוגן ביסודו. בנסיבות אלה נדחו תביעות בעלי העסקים בפס"ד עזרא וישועה, אשר נסמכו על עילת "חבות ללא אשם".

בעקבות כל המפורט לעיל, הגישו התובעים ביום 2.11.14 בקשה לפיה נוכח הפיצוי שקיבלו על ידי הועדה המיוחדת ופסה"ד בעניין עזרא וישועה, התייתר מתן פסק דין בעניין גופו ונתבקשה הכרעה אך בסוגית הוצאות התובעים ושכר טרחת עורכי דינם, ובסוגית עגמת הנפש שנגרמה להם.

עמדת המדינה נתבקשה ונתקבלה ובה עתרה המדינה, לא רק לדחיית בקשת התובעים אלא אף לחייבם בתשלום הוצאותיה היא. נוכח עמדות הצדדים ניתנה לצדדים זכות להגיש טיעוניהם בסוגיה זו בכתב, ואלה אכן הונחו על שולחני (סיכומי התובעים ביום 20.11.14 וסיכומי המדינה - הבוקר).

אחר עיון בעמדות הצדדים לא מצאתי לפסוק הוצאות מי מהצדדים וכל צד ישא בהוצאותיו. אסביר בתמצית שיקולי:

הרעיון שביסוד פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד, הינו פיצוי הצד שזכה בתביעתו בגין ההוצאות שנאלץ לשאת בהם בגין ניהול ההליך, על מנת שלא יצא בחסרון כיס. כמקובל, נושא המפסיד בהוצאות הצד שזכה. אחד השיקולים העומדים ביסוד החלטה בדבר פסיקת הוצאות הינה דרך ניהול ההליך. לעניין זה טוענת המדינה כי התובעים התעקשו לנהל את ההליך המשפטי משך תקופה ארוכה, למרות שמלכתחילה לא הצביעו על עילת תביעה שבדין.

אין דעתי כדעת המדינה. אמנם עילת התביעה המרכזית שעניינה "חבות ללא אשם" נדחתה, ואולם לא ניתן לקבוע קטגורית כי לא היה לטענה יסוד מלכתחילה, והראיה שנדרש הרכב מורחב של בית המשפט העליון לצורך קביעת עמדה ברורה בה. המדובר איפוא בסוגיה ציבורית משמעותית שהועלתה על ידי התובעים בתיק זה, ועל אף שנדחתה לבסוף, לא ניתן לומר כי מלכתחילה לא היתה הצדקה להביא את הנושא בפני בית המשפט להכרעתו.

זאת ועוד, בחינת הפיצוי שקיבלו התובעים בתחילת ההליך אל מול הפיצוי שנתקבל בסופו, לאחר שמיצו את ההליכים השונים בפני הועדה המיוחדת מלמד, כי אכן, מלכתחילה לא היתה תביעתם תלושה מהמציאות (ואף נתמכה עקרונית בחוו"ד המומחה המוסכם מטעם בית המשפט), וכי עובדה היא שבסופו של יום הוסף לפיצוי סכום של כ-1.1 מליון ש"ח נוספים. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע באופן מובהק כי התובעים הם הצד שהפסיד במשפט, על אף שנדחתה טענתם העיקרית, ועל אף שבסופו של דבר, נדחית אף תביעתם.

מאידך, צודקת המדינה בטענתה כי על התובעים היה לנהל תביעתם מלכתחילה בהתאם למתווה שנקבע בחוק ההתנתקות (והראיה שבסופו של דבר הוא שהביא לתוספת הפיצוי), וניהול התביעה בהליך זה, גרמה לניצול מיותר של משאבי שיפוט, אותם היה ניתן לנצל לטובת בעלי דין אחרים הממתינים לדיונם. אין צורך לומר גם, כי בסופו של דבר נדחית התביעה. מצד שני, על אף שהתנגדו התובעים מלכתחילה לעיכוב מתן פסק הדין, הסכימו לבסוף לכך ובכך תרמו אף הם לחסכון בזמן השיפוטי.

במכלול האמור, לא מצאתי איפוא לחייב צד כלשהו בהוצאות רעהו.

כך גם באשר לטענת התובעים לפיצויים בגין רכיב עגמת נפש: משלא הצביעו התובעים על עוולה או עילה שבדין, ונוכח פסיקת בית המשפט העליון בפס"ד עזרא וישועה כמפורט לעיל, ומשחדלו התובעים להוכיח רכיב זה, אין מקום לפסיקת פיצוי בענייננו בגינו.