ת"א 51437-12-11 בן חמו נ' זוהר

בפני תביעה לפסק דין הצהרתי שבית המשפט יצהיר כי רכב התובע הוא בבעלות בלבד , וכן תביעה כספית . אקדים כי בנסיבות נשוא פסק הדין, כבר ניתן פסק דין הצהרתי בדיון ביום 6/11/14.

מדובר ברכב פורד מסוג EDGE מס' רישוי 60-346-65 (להלן: "הרכב"). במועד הגשת התביעה הרכב היה רשום במשרד הרישוי על שם אחות התובע, גרושתו של הנתבע. התביעה לא הוגשה גם נגדה.

הרישום של הרכב על שם האחות היה מטעמים חיצוניים לעסקה האמתית שאף צד אינו חולק עליה והיא שהתובע רכש את הרכב לשימושו.

יתרת התביעה בפני היא לפיצוי על נזק שהתובע טוען שנגרם לו כי גיסו, הנתבע, הטיל עיקול על רכבו וסירב להסירו כאשר הוא ביקש למכור את הרכב לצד שלישי בשנת 2009.

הנתבע, שהיה נשוי לאחות התובעהטיל את העיקול על הרכב במחלוקת , במועד שלא פורט, בטענה לבעלות על מחציתו כחלק מאיזון המשאבים בינו לבין אשתו בתהליך הגירושין ביניהם. הרכב היה רשום על שם אשת הנתבע גב' יפה זוהר, שהיא אחות התובע (להלן: "האחות"). הנתבע לא סבר מלכתחילה כי הרכב שייך לרכוש המשותף אלא שכדי לרכוש את הרכב, נלקחה הלוואה על ידי האחות בנסיבות המפורטות להלן, שטיבן הן כטיב הרישום של הרכב על שמה. במסגרת איזון המשאבים כללה האחות את ההלוואה כחלק מהרכוש המשותף והעיקול היווה מבחינת הנתבע מענה לצורך לשאת במחצית הלוואה שהוא לא לקח בהתייחס לרכב שהוא לא רכש ולא היה בשימושו. לא הוברר בדיון מדוע האחות נהגה כך.

פסק הדין ההצהרתי התאפשר כי במועד שמיעת ההוכחות הנתבע הסכים להסיר את העיקול על הרכב לאחר שהאחות הסכימה בדיון ביום 6/11/14 לוותר על הדרישה שהנתבע יישא במחצית ההלוואה. כנגד הוויתור שלה ויתר הנתבע על הדרישה לרישום בעלות על מחצית הרכב והסכים לבטל את העיקול.

הנסיבות שהביאו למחלוקת, לפי גרסת התובע, אחותו ואמו, הן כי התובע ביקש לרכוש את הרכב והאם ביקשה לתת לו מתנה של סכום של 50,000 ₪. בעת זו התובע היה לאחר גירושין מכוערים ונשוי בשנית. הגרסה של האם שנתמכה בגרסת התובע והאחות הייתה שהיא התנתה שהרכב לא יהיה רשום על שם בנה התובע למקרה והנישואים השניים יעלו על שרטון. לפיכך, מבלי לערב את הנתבע, הרכב נרשם על שם האחות על אף שהוא נרכש על ידי התובע בכספים שלו, שכללו גם הלוואה בנקאית על סך של 100,000 ₪. ההלוואה, מטעמים שלא פורטו נלקחה פורמלית על ידי האחות בבנק שבו לא היה לה חשבון, בנק הפועלים, והתובע ערב להלוואה. התובע גם סילק את ההלוואה במלואה על ידי שנתן הוראות בנקאיות חודשיות להעברת הסכום שנדרש לתשלום על פי לוח הסילוקין. למועד הטלת העיקול ורישום ההלוואה בגדר איזון המשאבים טרם סולקה מלוא ההלוואה.

התביעה הוגשה לבית המשפט השלום, כי תביעה כאמור אינה נופלת בהגדרה של "בן משפחתו" לפי סעיף 1 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. אולם, התרשמתי מהיחסים הקרובים בין התובע, אחותו ואמם והעובדה כי זה לא היה הרכב היחיד שהתובע רשם על שם אחותו, כי התובע לא היה זר לטעם של גיסו לשעבר הטיל את העיקול על הרכב, ולסירובו להסירו והעיקול לא היה בגדר הפתעה על אף שטען אחרת בעדותו. בחקירה נגדית האחות אישרה שהטלת העיקול על הרכב היה חלק מהליך בהסכמה של בני הזוג להטלת עיקולים הדדיים במסגרת איזון המשאבים ביניהם (עמ' 16 לפרוטוקול). התרשמתי מהעדויות כי היה ניתן לחסוך את הגשת התביעה נגד הנתבע אילו האחות הייתה מסירה את חלקו של הנתבע בהלוואה כחלק מהרכוש המשותף בזמן אמת. למעשה התביעה הוגשה לבית המשפט השלום באופן מלאכותי כי בעלת הדין האמתית הייתה האחות. כאשר היא הסכימה להסיר את ההלוואה מהרכוש המשותף הנתבע הסכים לבטל את העיקול. מכאן גם ניתן לתהות על אמיתות הסעדים שתבע התובע.

הסעד להצהרה כי הרכב הוא בבעלות התובע – הרכב לא היה רשום על שם הנתבע בשום שלב, אלא רק על שם אשתו, האחות. הנתבע לא טען לבעלות בו מכוח שימוש בו כמנהג בעלים. התובע גם לא טען כי הנתבע עשה בו שימוש ונהג בו מנהג בעלים ואין מחלוקת שהרכב לא היה בשימוש בין של האחות שלה אין רישיון ובין של הנתבע בשלב כלשהו. ההצהרה שהרכב הוא של התובע בהתייחס לנתבע לא היה סעד שתאם את הרישום של הרכב במשרד הרישוי ולמעשה היה צריך לבקש נגדו צו עשה המגלם בתוכו את ההצהרה המבוקשת.