ת"א 51125-02-12 מירס תקשורת בע"מ נ' רפאל י.ש (2010) בע"מ ואח'

לפניי תביעה על סך של 98,235 ₪ בגין חיובים שלא שולמו בקשר עם הסכם לאספקת מכשירי טלפון סלולריים ושירותי תקשורת שערכה התובעת עם הנתבעת 1. הנתבע 2 (להלן: "שגב") היה בעל מניותיה של הנתבעת 1 עד לחודש יולי 2011 או בסמוך לכך, וחתם על כתב ערבות להבטחת חיוביה של הנתבעת 1 לתובעת.

הנתבעים 3 ו-4 היו מנהלים או בעלי מניות בנתבעת 1 – אולם הנתבע 4 מצוי כיום בהליכי פשיטת רגל, ועל כן ההליכים נגדו עוכבו, ואילו הנתבע 3 לא אותר, ועל כן אני מורה על מחיקת התביעה ככל שהיא מופנית נגדו.

שגב נתבע הן מכוח תפקידו כבעל מניות וכמנהל בנתבעת 1 עד לתקופה מסוימת, והן מכוח היותו ערב בערבות אישית לחיוביה של הנתבעת 1.

טענתו היסודית של שגב היא, כי משעה שחדל להיות בעל מניות בנתבעת 1, אין הוא חב עוד בחובותיה, וערבותו לחיובים אלה פקעה. לטענת שגב, סוכן המכירות מטעם מירס, מר עודד יולזרי (להלן: "יולזרי"), "היה מעודכן כמעט בזמן אמת על שינויים בדבר החזקת המניות והנהלת החברה" (סעיף 23 לכתב ההגנה), ועל כן – היה על התובעת להנחותו להחליף את כתב הערבות מטעמו בערבותו של הנתבע 4. יצוין, כי בשלב התצהירים שכלל שגב את גרסתו העובדתית, והעלה טענה כי הופטר מפורשות מערבותו. על התפתחות זו בגרסתו של שגב, ועל משמעותה, אעמוד להלן.

שגב טוען עוד למעמד של "ערב יחיד" או "ערב מוגן", וכן טען בסיכומיו כי התובעת לא הוכיחה קיומו של חוב כלשהו. טענה נוספת שהעלה התובע היא, כי לא הובהר לו "ברחל בתך הקטנה" כי הוא ערב לחובות החברה, וכן שתניית הערבות היא בבחינת "תנאי מקפח בחוזה אחיד".

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את עדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה. אלה טעמיי לכך.

הטענה בדבר העדר חוב של הנתבעת 1 לתובעת אינה יכולה לעמוד, ולו משום שלא הוצגה ולא פורטה בכתב ההגנה, אלא עלתה לראשונה בסיכומים. התובעת הוכיחה קיומו של חוב של הנתבעת 1 כלפיה באמצעות חשבוניות ורישומים ממערכות המחשב שלה, אשר עומדות בדרישות דיני הראיות כ"רשומה מוסדית". רשומה כאמור ניתן להגיש לא רק בידי עד המכיר את ההשתלשלות העובדתית של העניינים מידיעה אישית, אלא גם על ידי מי שמטפל ברשומות אלה במסגרת עבודתו – וכך נהגה התובעת.

שגב, לעומת זאת, לא הביא ולו ראשית ראיה כדי לסתור את הרשומה המוסדית: הוא לא טען שהחיובים שבהם חויבה החברה חרגו מן החיובים המוסכמים, לא טען שהתובעת כשלה בשיוכו לחבילת שיחות או חייבה אותו ביתר, וממילא לא הביא כל ראיה להוכחת טענות אלה.

מכאן שאני קובע, שהתובעת הוכיחה את חובה של הנתבעת 1 כלפיה.

גם הטענות שהעלה שגב ביחס לתוקפו של כתב הערבות – אינן יכולות לעמוד. אשר לטענה הראשונה, כאילו לא הסבירה לו התובעת את משמעות חתימתו, טענה זו יש לדחות מכל וכל.