ת"א 51115-11-14 נופי ישראל ש.ב. בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית קרית אתא

1.הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 בגבולות שבין דחיית התביעה לבין פסיקת סך 10,000 ₪, בתוספת הוצאות ושכ"ט וזאת לסילוק טענות הצדדים האחד כנגד משנהו בגין התביעה שלפני ובגין חוב שנוצר לחובת התובעת בגין הריסת שלט עליו נעמוד להלן.

2.התובעת - חברה בע"מ, עותרת לחייב את הנתבעת- רשות מקומית, לפצותה בסך 50,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע . התובעת טוענת כי הנתבעת פעלה לגביית חוב ע"ס 14,823 עפ"י פקודת המסים (גבייה) ואף הטילה על חשבון התובעת בבנק עיקול בחודש 12/2012. לאחר בירור, הסתבר כי העיקול הוטל בגין חוב שהטילה הנתבעת על התובעת בגין הריסת שלט פרסום בשנת 2011, שנהרס ע"י הועדה המקומית לתכנון ובנייה עפ"י צו הריסה מנהלי שהוצא על-ידה. התובעת טוענת כי העירייה ידעה מי הוא הבעלים בשלט, היא ניהלה עימו דין ודברים ואף השיבה את השלט לידיו, ואם לא די בכך, הרי שהשלט הוצב על גג חנות שאינה בבעלות התובעת. על כן טענה התובעת כי החוב נוצר בטעות, העיקול הוטל שלא כדין וכי העיקול מהווה "לשון הרע" לפי חוק איסור לשון הרע. עפ"י התובעת לאחר שנציגה פנה אל הנתבעת היא הסכימה לבטל את העיקול, ולימים אף בוטל החיוב, הגם שהנתבעת לא הסכימה להוציא מסמך בכתב.

3.הנתבעת כפרה בטענות התובעת וטענה כי השלט הוצב על גג חנות בבעלות התובעת והדבר אף עלה משיחה שקיימה מפקחת הועדה המקומית לתכנון ובנייה עם נציג התובעת. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בתצהיריה ובסיכומיה, כי החוב נוצר כדין, שכן צו ההריסה הופנה כלפי הבעלים בנכס ועל כן, זכאית היתה הנתבעת להטיל הוצאות צו ההריסה על התובעת. משכך, מסיקה הנתבעת את המסקנה, כי העיקול הוטל כדין.

4.שמעתי טענות הצדדים, עיינתי בכתובים ולאחר ששקלתי הן שיקולי דין והן שיקולי פשרה, מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 6,500 ₪ כאשר סכום זה כולל שכ"ט עו"ד והוצאות.

5.המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ו, 02 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.