ת"א 5111-05-13 בתיאשווילי(אחר/נוסף) נ' צפניאשוילי ואח'

1.לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת "פורום לא נאות".

המדובר בתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "החוק"), שהוגשה לבית משפט זה על ידי המשיב שהינו אזרח מדינת גיאורגיה, והמשמש, בין היתר, כעורך עיתון יהודי המתפרסם בגיאורגיה (להלן "התובע"), כנגד המבקשים שהינם אזרחי מדינת ישראל (להלן "הנתבעים").

בבסיס התביעה עומדת כתבה בשפה הגיאורגית, שפורסמה בחודש יוני 2012 בעיתון אחר היוצא לאור בגיאורגיה, והמופץ, על פי הנטען בכתב התביעה, בקרב הקהילה היהודית בגאורגיה ומחוצה לה לרבות בישראל, שעליה חתומים הנתבעים. הכתבה הנושאת את הכותרת "קריאה לציבור הגאורגים והיהודים הגאורגים" מכילה דברים פוגעניים כנגד התובע ומהווה פרסום לשון הרע על פי הנטען בכתב התביעה.

2.הנתבעים טוענים כי בית משפט זה אינו הפורום המתאים לדון בתביעה דנן לאור מבחן "מירב הזיקות" ולאור קיומו של פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה.

התובע מתנגד לבקשה וטוען כי מקום מגוריהם של הנתבעים, מקום ביצוע העוולה ואפשרות אכיפת פסק הדין לכשיינתן, מובילים למסקנה כי בית משפט זה הוא הפורום הנאות לדון בתובענה.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שהוגשו בעקבותיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

ההלכות בעניין דוקטרינת הפורום הלא נאות סוכמו בבג"ץ 58/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח' (פורסם בנבו, 10.5.13) על ידי כב' השופט סולברג כדלקמן:

"15. דוקטרינת הפורום הלא נאות נקלטה במשפטנו דרך המשפט האנגלי, ועל-פיה לבית המשפט המוסמך מסור שיקול הדעת להכריע, בהתאם לאמות מידה שנקבעו, האם הוא הפורום הנאות לדון בתובענה המובאת לפניו (להרחבה על הדוקטרינה ראו: ע"א 74/83  ראד נ' חי, פ"ד מ(2) 141, 152-149 (1986); ע"א 300/84 אבו-עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365, 377-373 (1985)). הלכה ידועה ומושרשת היא, כי "הפורום הנאות לדיון יהיה זה שאליו מובילות מרב הזיקות הרלוונטיות, ושהוא בעל הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון" (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 654 (2002); ע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח (1) 554 (1993); רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 114-113 (1998)).

16. על מנת להכריע בטענה על פורום בלתי נאות נהוג לבחון את מקום מושבם של בעלי הדין, המקום שבו מרכז חייהם, המקום שבו הם מנהלים את עסקיהם, נגישות למקור הראיות, אפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט, הוצאות הכרוכות בהבאת עדים, ועוד (ראו: רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 165, 269 (1994))"