בלו נ' שריון

1.תביעת לשון הרע שהוגשה על סך 142,000 ₪. מדובר בפרסומים בפייסבוק שלא הוכחשו כשלעצמם. מוסכם גם שהנתבעת היא שאחראית לפרסומים נשוא התביעה. נטען שלא מדובר בלשון הרע ולחילופין להגנות שבחוק איסור לשון הרע (להלן "החוק"). הדיון פוצל אפוא בין שאלות האחריות והנזק ונקבע שהנתבעת תפתח בהגשת הראיות, כמקובל בתביעות לשון הרע (החלטה מישיבת 17.11.16). עם זאת, בהמשך התנהל הדיון בסדר הרגיל. חרף ההחלטה על הפיצול, התובעת התייחסה בתצהירה גם לנזק ונחקרה על כך, בישיבת ההוכחות לא התבקש לשנות מסדר החקירות בהתאמה לסדר הגשת הראיות, כך שהתובעת העידה קודם. בסוף הישיבה אף הסכימו הצדדים כי אין צורך בפיצול, וכי הסיכומים יתייחסו לאחריות ולנזק כאחד. ניתנה אפוא הנחיה על הגשת סיכומי התובעת, ולאחר מכן סיכומי הנתבעת.

2.מטעם התובעת הוגש תצהיר שלה עצמה. במקור הוגש גם תצהיר של חברתה, אולם חברה זו לא התייצבה, ב"כ התובעת הודיע כי בנסיבות ימשך התצהיר וכך היה. אף הנתבעת הגישה תצהיר רק שלה עצמה. אסקור להלן גרסאות בעלות הדין.

גרסת התובעת:

5.התובעת בשנות ה-30 המוקדמות לחייה. במועדים הרלוונטיים ועד היום עובדת היא בחנות לממכר מוצרים לתינוקות וילדים המצויה בקניון.

6.הנתבעת היא לקוחה של החנות שערכה שם מעת לעת קניות. בין היתר, שכרה היא עריסה.

7.בשלב מסוים עת סיימה הנתבעת להשתמש בעריסה ביקשה היא להשיבה לבית העסק. אלא שמדיניות בית העסק אשר לתובעת אין שיקול דעת לגביו (הואיל והנה עובדת שכירה בו), הנה ששעות החזרת עריסה הינן רק מ-12 בצהריים ואילך. למיטב ידיעת התובעת נקבע נוהל זה לאור עניין תזרימי כלשהו.

8.התובעת הסבירה את הנוהל לנתבעת שהגיעה לערך בשעה 10:30 כדי להחזיר את העריסה. לדבריה ההסבר הועבר באופן נעים ושירותי.

9.הנתבעת בתגובה הפגינה חוסר סובלנות והחלה לעלוב בתובעת ולצעוק עליה. התובעת לא התייחסה לגידופים, והנתבעת פנתה אל מנהל החנות ערן, שהינו אף בעל העסק. אף האחרון הסביר את הנוהל האמור ובשלב זה החלה הנתבעת לצעוק כלפיו "איזה עובדת יש לך, איך אתה מעסיק דבר כזה, מוציאה פה כל חודש 1,000 ₪ ואתה מזלזל בזה". לדברי התובעת, אף התבטאה הנתבעת באופן מבזה ביחס לאופן לבושה של התובעת, וזאת לעיני העובדים והלקוחות שבחנות.

10.בסופה של התקרית, אישר ערן להשיב לנתבעת את כספה. התובעת שחשה המומה ומושפלת הפנתה את הנתבעת להמשך טיפול מול עובד אחר בשם לביא. הנתבעת מצידה אמרה לאותו לביא שידע שהתובעת "מלכלכת עליו". דבר אחרון זה, לא היה ולא נברא.

11.ב-19.10.14, קראה לתובעת, אחותו של בעל החנות, והראתה לה פוסט שפרסמה הנתבעת בקבוצת פייסבוק בשם "אמהות מדברות – מפגשי אמהות בצפון". הפוסט פורסם יומיים קודם, ב-17.10.14. וזו לשון הפוסט המהווה אחד משני הפרסומים נשוא התביעה (הפרסום מתייחס הן לחנות והן לתובעת עצמה. אדגיש להלן בציטוט את החלקים בפרסום הנוגעים לתובעת עצמה):