ת"א 50726-10-10 עאסלה נ' גדבאן ואח'

בפני עתירה למתן פס"ד הצהרתי לפיו, התובע (להלן: "התובע" או "רביע") אינו חב בתשלום חוב ארנונה לנתבעת מספר 3, עיריית שפרעם (להלן: "העיריה"), שהוטל על עסק בשם "שווארמה האחים" בעיר שפרעם, בתקופה הרלבנטית לתביעה, וכי יש להטילו על שני אחיו של התובע, הנתבעים מספר 1 -2, סעיד וזאהי עאסלה (להלן: "סעיד" או "זאהי", בהתאמה. שניהם ביחד יכונו להלן: "הנתבעים").

הצדדים הגיעו להסכמה לפיה אין טענה כלפי העירייה לעניין קרן חוב הארנונה (תוך שמירת זכותם להעלות טענה לעניין תוספת ריבית והצמדה). ועוד הוסכם כי ההליך יתנהל בין התובע לנתבעים בלבד, ואילו העירייה תסכים להמתין בעניין גביית החוב עד להכרעה סופית במחלוקת בין התובע לנתבעים, בפסק דין סופי ועד אז ותהיה פטורה מהתייצבות לדיונים.

בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התביעה העידו שני עדים: התובע בעצמו ובעל הנכס ששימש את העסק בתקופה הרלבנטית, מר עמאשה עמרו (להלן: "עמרו"). מטעם ההגנה, העידו ארבעה עדים: רוה"ח אוסאמה חסן, עו"ד רוסתום גדבאן, והנתבעים סעיד וזאהי בעצמם. הוגשו סיכומים בכתב והתיק הובא בפני לצורך הכרעה.

בתביעה נטען כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה היו הנתבעים הבעלים ו/או המחזיקים ו/או המנהלים בפועל של עסק מזון בשם "שווארמת האחים" בעיר שפרעם (להלן: "העסק"); ביום 1.5.94 שכרו הנתבעים נכס בשפרעם מבעליו, מר עומר עבד עמשה, לצורך פתיחת העסק; במועד ההשכרה, חתמו הנתבעים על תצהיר כוזב בשם התובע לפיו התובע הוא ששכר את הנכס מבעליו, דבר שלא היה ולא נברא; במועד שכירת הנכס, היה התובע תלמיד בבי"ס תיכון בכפר עראבה; הנתבעים הם ששכרו את העסק וניהלו אותו, ורשמו את העסק על שם התובע למרות שלא היה לתובע זכות כלשהי בעסק; הנתבעים הם אלו ששילמו את כל הוצאות העסק (ובין היתר, מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, ודמי השכירות), והתובע מעולם לא שילם אגורה אחת בקשר להוצאות העסק; התובע לא ידע בעבר כי העסק נפתח על שמו, וכשנודע לו הדבר, ביקש מהנתבעים להעביר את העסק על שם אחר, ולסגור את תיק העסק הפתוח על שם התובע ברשויות המס. הנתבעים נעתרו לבקשת התובע, והמשיכו לנהל את העסק בשם אחר; לפני מספר חודשים, הופתע התובע לגלות כי העירייה הטילה עיקול בחשבון הבנק שלו בשל חוב ארנונה של הנתבעים הנובע מהעסק; התובע פנה למשרדי העירייה, ואחרי שהעלה את טענותיו בפניה, סירבה העירייה להסב את החוב על שם הנתבעים; התובע פנה לנתבעים אחיו, בבקשה לסלק את חוב הארנונה לעירייה, אך אם לא נענו לבקשותיו; סכום החוב לעירייה עומד על סכום העולה על סך של 50,000 ₪, ואין ביכולתו של התובע לסלקו; התובע אינו חייב לשלם לעירייה סכום כלשהו, ובמידה והיא זכאית לתשלום ארנונה עבור העסק, הרי הנתבעים הם שחייבים לסלק את החוב.

העירייה הכחישה את טענות התובע וטענה כי יש לדחות את התביעה נגדה. נטען כי התובע עצמו הגיש ביום 28.5.10 הצהרה לעירייה, ובה הוא מודה כי שכר את הנכס מבעליו, הצהרה אשר אושרה גם ע"י בעל הנכס. בנוסף, התובע בעצמו לאחר קבלת התראות מהעירייה בגין החוב, פנה לעירייה אישית והגיש בכתב ידו בקשה להנחה או הפחתת הריבית, בקשה אשר נדחתה ע"י העירייה, ועל כן, אין מקום, ובשלב הזה, להעלות את הטענה שלא החזיק בנכס; מאחר וטענות התובע הינן בדבר אי החזקה בנכס ו/או בדבר טיב האחזקה ו/או זהות המחזיק, הרי שהסמכות לדון בסוגיות אלה הן למנהל הארנונה ולוועדת הערר. משלא פעל התובע למיצוי זכויותיו כנישום בדרך של השגה, ערר, וערעור מינהלי, דין תביעתו להידחות על הסף; עולה כי מדובר בסכסוך אזרחי בין אחים בשאלה על מי מוטלת החובה לשלם לעירייה את חוב הארנונה שהוטל כדין ע"י העירייה בגין השימוש והחזקה בנכס, ולא הועלתה כל טענה נגד החוב ו/או נגד העירייה כלל.

הנתבעים הכחישו בהגנתם את עיקר טענות התובע. נטען כי בשנת 1994 החליטו בני המשפחה לשכור נכס לצורך הקמת עסק, כאשר סוכם כי התובע יהיה הבעלים הרשום של העסק אצל רשויות המס, וכי הוא זה שישכור את הנכס המושכר מבעליו; הנתבעים ביחד עם התובע ואחיהם, ניהלו את העסק עד שנת 1996, ואז עזבו הנתבעים את העסק, וכל הניהול עבר לתובע אשר המשיך לנהלו עד שנת 1999; הנתבעים מכחישים את טענת הקטינות וטוענים כי בתקופה הרלבנטית הפך התובע לבגיר (מלאו לו 18 שנים); בדין סירבה העירייה לבקשת התובע להסב את חוב הארנונה על שם הנתבעים, שכן התובע הוא זה שהיה הבעלים של העסק; הנתבעים מודים כי התובע פנה אליהם בעניין החוב לעירייה, אך טוענים כי מדובר היה בפניה לסיוע בסילוק החוב ולא כדי שהנתבעים יסלקו את החוב לעירייה בעצמם, אשר אם קיים כזה חוב, הוא מוטל על התובע.