ת"א 50640-04-17 וינגרטן נ' משינסקי

בהחלטה מיום 30.4.17 ניתן צו ארעי שאוסר על המשיב לבצע עבודות בניה בחצר שבנכס מושא התובענה. לטענת המבקשת, בין היתר, החצר צמודה לדירתה והזכויות בה הן שלה. בסעיף 3 בהחלטה האמורה, נקבע בין היתר, כי ככל שלא יוגש כתב תביעה בפרק הזמן הקבוע לכך בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הצו יפקע. דיון במעמד שני הצדדים נקבע ליום 9.5.17.

ביום 4.5.17, נעתרתי לבקשת המבקשת למתן אורכה בת שלושה ימים להגשת כתב התביעה. בקשת המבקשת התבססה על הנימוק של עומס עבודה. בבוקרו של יום 9.5.17 (יום הדיון) הובאה לעיוני תגובת המשיב לבקשה למתן סעד זמני ולפיה, בין היתר, החצר היא רכוש משותף, כי הוא בונה לפי היתר בניה כדין וכי המבקשת לא התנגדה למתן היתר כזה לפני רשויות התכנון.

ביום 9.5.17 התקיים דיון במעמד שני הצדדים. אולם, על מנת לאפשר למבקשת ללמוד את תגובת המשיב מחד גיסא, ומאידך גיסא, על מנת לאפשר הגשת כתב התביעה (ובחינת סיכוייה במסגרת בחינת הבקשה למתן סעד זמני), נקבע דיון נוסף בהליך, ליום 11.5.17, בשעה 16:00. עוד נקבע כי כתב תביעה יוגש עד יום 11.5.17, בשעה 10:30.

ביום 10.5.17 הגישה המבקשת בקשה להעברת התביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שכן לדידה, משהתברר כי המשיב כופר בבעלות המבקשת בחצר, כי אז שאלת הבעלות אינה בסמכותו של בית משפט זה. לפי כתב הבקשה, המשיב מתנה את הסכמתו למבוקש בפסיקת הוצאות. בערבו של אותו יום, נתתי החלטה לפיה הבקשה תידון במעמד הדיון, כמו כן הוריתי על המבקשת להבהיר לבית המשפט מה הסעד הנתבע בתביעה, שכן הסמכות העניינית נבחנת לפי מבחן הסעד.

משלא הוגש כתב תביעה, הגיש המשיב ביום 11.5.17 בקשה לביטול הצו הארעי. החלטתי כי הבקשה תידון במעמד הדיון.

ביום 11.5.17, מעט לאחר השעה 16:00 התקיים דיון במעמד הצדדים, מבלי שיוגש כתב תביעה וכן גם לא הוגשה הבהרה עובר לכן. בדיון הודיעה ב"כ המבקשת, בין השאר, כי בכתב התביעה שיוגש לבית המשפט המחוזי, יהיה סעד לגבי הבעלות של המבקשת בחצר וכן סילוק ידו של המשיב. מנגד, המשיב טען בדיון, בין השאר, ועמד על נימוקיו לביטול הצו הארעי וכן לחיוב המבקשת בהוצאותיו נוכח התנהלותה.