ת"א 50564-04-13 אסא ואח' נ' בן אלול

מדובר בתביעה לסילוק יד וקביעת דמי שימוש שעל הנתבע לשלם לתובעים.

כפי שיובהר להלן, אף שהנתבע מתגורר במקום עשרות שנים ומאז לידתו, מצאתי לקבל התביעה ולהורות על פינוי וסילוק יד. ביסוד האמור עומדת העובדה כי הוכח שניתן פסק דין לפינוי - עוד כנגד אב הנתבע, בשנת 1987.

מצאתי עם זאת, כי לנוכח העדר מעש מאז ניתן אותו פסק דין, רכש הנתבע (בדרך של הסכמה שבשתיקה), רשות, ללא תמורה - להמשיך ולעשות שימוש בנכס. הרשות בוטלה, בחלוף פרק זמן סביר מאז נמסרה על כך הודעה. לפיכך, מאז אותו מועד, על הנתבע להשיב את הזכייה שבאה לו מישיבתו שם (חסכון בדמי שכירות לנכס חלופי).

לא מצאתי עם זאת, לקבל את התביעה לחייב את הנתבע לשלם דמי שימוש, המהווים החזר ההטבה שבאה לו מהמגורים, בגין מלוא שבע השנים, אשר קדמו להגשת התביעה.

טענות הצדדים בתביעה ובהגנה;

1. התובעים הם בעלים רשומים של מקרקעין מוסדרים, הידועים כחלקה 34 בגוש 30187 (להלן: "המקרקעין" או "החלקה"). לטענתם, הנתבע פלש במועד לא ידוע למקרקעין - "באופן שביצע בהם עבודות בנייה, הרחיב את דירתו והוא עושה שימוש בחלק מהמקרקעין למגוריו או לכל שימוש אחר" (ראה סעיף 3 לתביעה). נטען כי את יתרת שטח הפלישה הוא גידר וסיפח לחצריו והוא השתמש בהם כגינה להנאתו ורווחתו. עם התביעה הוגשה מפת מדידה של החלקה ועל גביה הובהר מיקום שטח הפלישה. התובעים ביקשו להורות לנתבע לסלק ידיו מהמקרקעין, לסלק את המחוברים שעליהם ולהשיב את החזקה בהם לתובעים כאשר הם פנויים מכל חפץ ואדם. נטען כי על אף שהם פנו אל הנתבע במקביל בדרישה, הוא התעלם מהפנייה. התובעים טענו שהם לא הסכימו לשימוש ולתפיסת החזקה ואף לא התבקשו לכך. מעבר לתביעה להורות על סילוק יד, ביקשו התובעים גם לפסוק כי על הנתבע לשלם להם סך של 210,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים למשך שבע השנים, אשר קדמו להגשת התביעה. עוד ביקשו להשית על הנתבע דמי שימוש בגין התקופה שתחלוף מיום הגשת התביעה ועד סילוק היד וזאת על בסיס 30,000 ₪ לשנה, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

2. הנתבע הגיש כתב הגנה אשר בו העלה למעשה כמעט כל טענה אפשרית. זאת, על אף שהעלה גם טענות אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הנתבע מחזיק בבינוי אשר חלקו ניצב על החלקה וחלקו האחר על חלקה 33 באותו גוש. חלקה 33 נמצאת בסמיכות מכיוון מערב (להלן: "דירת הנתבע"). בגדר אותן טענות חלופיות שהעלה הנתבע הוא טען שהינו הבעלים של מלוא המקרקעין עליהן מצויה דירתו. עם זאת, במקביל טען כטענה חלופית שהוא מתגורר באותה דירה כדייר מוגן (ראה סעיף 2א כנגד סעיף 2ד, בעמ' 2-1 לכתב ההגנה). אף בכך לא סיים טענותיו שכן הוסיף וטען גם לזכות מכוח זיקת הנאה ו/או זכות שביושר ו/או "זכויות חזקה בלתי הדירות" ו/או "זכויות אחרות..." (ראה סעיף 2ה, בעמ' 2 שם). באשר לטענות השונות והסותרות של הנתבע, ראה גם החל מסעיף 8 להגנה (שם טען אף שרכש את המקרקעין והוא רשאי להירשם כבעליהם). בכתב ההגנה הובהר כי הנתבע נולד באותו נכס ביום 9.12.1960 ומאז הוא מתגורר שם. לדבריו, עוד משנת 1957 התגוררו הוריו במקרקעין באופן רציף. ככל הנראה, בהיותו מודע לכך שהוא מעלה טענות עובדתיות שונות - ציין כי מאחר וקיים מועד קצר להגיש הגנה ובהתחשב בפרק הזמן הממושך שהוריו החזיקו בדירה - טרם עלה בידו לאתר את המסמכים הרלוונטיים, "המאשרים בעלותו במקרקעין נשוא התובענה..." ולכן אף שמר על זכות להעלות טענות הגנה נוספות, לאחר השלמת הבדיקות. עוד שמר על הזכות לצרף צדדים נוספים (לרבות בדרך של הודעה לצד ג'), לאחר שיושלם הליך גילוי מסמכים. בכלל אותם גופים, אשר ציין ככאלה אותם הוא עשוי לצרף - הוא הפנה לסוכנות היהודית, רשות הפיתוח, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מנהל מקרקעי ישראל, קרן קיימת לישראל וכן "כל גוף נוסף ו/או אחר" (ראה סעיף 5 בעמ' 2 להגנה).

3. הנתבע העלה עוד טענות בדבר התיישנות על בסיס רצף השנים בהן הוא והוריו לפניו, החזיקו במקרקעין. עוד טען להשתק ומניעות, מאחר ולטענתו התובעים לא העלו כל טענה כנגדו לאורך השנים מאז נרשמו כבעלים של המקרקעין שבמחלוקת. בהקשר זה יוער כי מנסח רישום שצורף לתביעה, עולה כי התובע 1 נרשם כבעל מחצית מהזכויות בחלקה - עוד בשנת 1987 והתובעים 2 ו-3 נרשמו כל אחד כבעל רבע מהזכויות בחלקה - משנת 2009 וזאת מכוח צוואה. אין מחלוקת כי הנ"ל ירשו את זכויות אביהם, עו"ד אהרון אסא, אשר נרשם כבעלים לפניהם, ולפני מותו היה שותף בחלקים שווים עם התובע 1. הנתבע כפר בזכויות התובעים וטען שהם - "אינם הבעלים האמיתי של המקרקעין שבמחלוקת וכי מקרקעי התובעים הועברו לבעלותם מכוח מעשה מרמה ו/או הטעייה מצד התובעים ו/או מי מטעמם ובניגוד לכל דין" (ראה סעיף 6ב', בעמ' 4 להגנה). כתב ההגנה מציג את העסקה מכוחה רכש התובע 1, עו"ד זילבר, ביחד עם שותפו המקורי, עו"ד אסא, את החלקה כ -"עסקה מפוקפקת".

4. נטען כי התובעים מושתקים מלטעון לבעלותם על המקרקעין, לנוכח השקעות של הנתבע בהם ובהתאם לציפיות שלו - "שנוצרו בעקבות רכישתו לאורך השנים..." (ראה סעיף 6ג', עמ' 4,שם). הנתבע טען כי השקיע כספים במקרקעין בהם הוא יושב, בסכומים העולים על שווי המקרקעין. לדידו מכוח דיני ההשתק, אין התובעים יכולים להעלות טענות כלפיו ולטעון שהוא לא מחזיק בהם כדין. נטען כי הוא עושה שימוש בשטח בהסכמה מלאה ובלתי הדירה. הנתבע הפנה לכך שבעצם התביעה לדמי שימוש בגין שבע שנים אחרונות, קיימת הודאה שלא קיימת פלישה לאחרונה. נטען כי עצם השיהוי בהגשת התביעה - מהווה הסכמה לשימוש ומונע מהתובעים מלהעלות טענות כנגד הנתבע ועשייתו במקרקעין.

5. הנתבע הוסיף כי בהתאם לעובדות המצויות בידו, נכון למועד הגשת ההגנה, הרי שאביו המנוח בן אלול מסעוד ז"ל - עלה ממרוקו בשנת 1955 ושוכן על ידי הסוכנות היהודית, ביחד עם משפחתו, במבנה 140/10 במעברת תלפיות. נטען כי מדובר באותו מבנה, בו הוא מתגורר עד היום ואשר משמש אותו כדירה. לטענתו, עובר להליך ההסדר, הייתה הדירה על גבי שטח שהיה ידוע כחלקה 10 בגוש 30140. נטען כי אותה חלקה - ידועה היום כחלקות 33 ו-34 בגוש 30187. הנתבע טוען כי אביו שילם דמי שכירות לסוכנות היהודית, בהתאם להגדרתו כדייר מוגן במקרקעין. עם זאת, בשלב מאוחר יותר, נרכשה על ידי האב מלוא הבעלות והופסקו תשלומי דמי השכירות. הנתבע טען כי נערך הסכם בין אביו ובין רשות הפיתוח, באמצעות עמידר והסוכנות היהודית ומכוחו הועברו המקרקעין לבעלות בלעדית של אביו המנוח. הוא הדגיש שאין בידיו מסמכים על האמור, אך טען כי הוא מסתמך על היות המנוח "ובעקבותיו אף הנתבע עצמו" (ראה סעיף 3ב' בעמ' 6 להגנה), דייר מוגן ולאחר מכן בעלים.

6. הנתבע בחר שלא להסתפק בהתייחסות לזכויות שהוא טוען שקיימות לו, אלא טען גם לליקוי בזכויות התובעים במקרקעין. הנתבע הפנה לכך שהמקרקעין היו רשומים בעבר בבעלות של יוסף עבדאללה מוררה. הנ"ל ברח מהמדינה במלחמת השחרור והוגדר כנפקד. המקרקעין הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ונוהלו על ידי גורם מטעמו עד שעו"ד זילבר (התובע 1) ועו"ד אסא (אב התובעים 2 ו-3) - ניהלו משא ומתן בשם הנפקד, להחזיר לו זכויותיו. נטען כי כנראה במרמה ואגב שימוש במסמכים מזויפים, הדבר אף עלה בידיהם. עוד נטען כי במקביל הם ייצגו את יורשי הנפקד, בעסקה בה מכרו את הזכויות שהושבו לנפקד, לידי צד ג'. נטען כי ביסוד מכירה זו עמד רצון להסוות את העובדה שבדרכי מרמה הם מקבלים לבסוף את המקרקעין. נטען כי לאחר שנמכרו המקרקעין מיורשי הנפקד, לידי צד ג', רכשו אותם לבסוף עורכי הדין - "בעסקה סיבובית שתוכננה מראש, אשר רב בה הנסתר על הגלוי" (ראה בעמוד 6 סעיף 4ה', בכתב ההגנה). בהמשך, אף טענו כי עורכי הדין הונו גורמים שעסקו בהחזקת המקרקעין ולפיכך, זכותם במקרקעין פגומה ונסוגה, מחמת זכות הנתבע בהם. הודגש שכבר כאשר רכשו התובעים את הזכויות - החזיק הנתבע במקרקעין, למעלה מ-25 שנה. הנתבע טען כי בכל התקופה הרלוונטית לתביעה, הוא היה ועודנו - "הבעלים המלא, בעל הזכויות והמחזיק הבלעדי של המקרקעין שבמחלוקת, אותה ירש מאביו" (ראה סעיף 3 בעמ' 7 להגנה). לטענתו, התובעים ידעו על החזקתו במקרקעין ולא רק שלא פנו אליו בדרישה לפינוי, או לתשלום דמי שימוש, אלא אף הביעו הסכמה בהתנהגות עת גידרו את המקרקעין שלהם, מעבר למקרקעין שבמחלוקת. לטענת הנתבע, כאשר הוקנו המקרקעין לנפקד, גם נמסר שיש בהם דיירים מוגנים שונים.

   החלטות ביניים;