ת"א 50432-12-12 גולן ואח' נ' לוי ואח'

התביעה שבפני היא תולדה של חוזה שכירות שהוארך מעת לעת, ובסופו של יום הסתיים הדבר בכך שבית המשפט נתן כנגד הנתבעים צו לפינוי הדירה. במסגרת התובענה שלפני דורשת התובעת פיצוי מוסכם בגין הפרה נטענת של הסכם שכירות, תשלום חובות ארנונה, פיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מכך שלא יכלה למכור את דירתה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש. בסך הכל דורשת התובעת פיצוי בסכום כולל של 111,702 ₪.

הנתבעים טוענים כי לא הפרו את ההסכם עם התובעת. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד ובה טענו כי התובעת היא שהפרה את ההסכם שנכרת עימם בעל פה ובכתב, למכירת הדירה לידי הנתבעים. משכך טענו הנתבעים כי הפסידו עסקה כלכלית טובה יותר, וכן הפסידו את כל ההשקעות שהשקיעו בדירה במהלך תקופת השכירות. סכום התביעה שכנגד הועמד על סך 492,000 ₪, אך בסופו של יום הנתבעים לא שילמו את האגרה בגין התביעה שכנגד, וזו נמחקה.

רקע עובדתי:

התובעת היא הבעלים של דירה ברחוב הרב שמואל נתן 12 בשכונת גבעת משואה בירושלים (להלן: "הדירה").

ביום 1.2.10 שכרו הנתבעים 1 ו-2 את הדירה מהתובעת וזאת על פי הסכם שכירות שנכרת בין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-2. הנתבעת 3 היא אמה של הנתבעת 2 והיא חתמה כערבה לקיום התחייבויות הנתבעים 1 ו-2 על פי ההסכם.

במסגרת סעיף 16 להסכם נקבע הסדר של פיצוי מוסכם ולפיו :

"בתום תקופה השכירות או במקרה שהמשכיר יהיה זכאי לפינוי מיידי של הדירה מכוח הוראות חוזה זה, הרי שאם השוכר לא יפנה את הדירה במועד יהיה עליו לשלם למשכיר פיצויי מוסכם ומוערך מראש מבלי צורך בהוכחה ו/או הערכת נזקים בסך השווה בשקלים ל-100$ (מאה דולר ארצות הברית) עבור כל יום של פיגור בפינוי הדירה, וזאת מבלי לפגוע או לגרוע מזכויותיו של המשכיר לכל סעד אחר על פי חוזה זה ועל פי כל דין"