ת"א 50375-05-13 עמר נ' מימון

1.בפני בקשה לביצוע שטר, לפי סעיף 81 א' לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, בהתייחס לשיק שמועד פרעונו 3/9/08, אשר משך הנתבע לטובת התובעת, על סך של 69,153 ₪.

אין מחלוקת כי השיק מהווה תשלום לתובעת ע"י הנתבע, כונס נכסים בתיק פירוק שיתוף, בגין חלקה בתביעת פירוק שיתוף של בית, אותו היא ירשה יחד עם בני משפחת בעלה המנוח הראשון.

2.אין מחלוקת כי השיק הוגש לביצוע באפריל 2013, בתיק הוצאה לפועל מס' 14-03078-13-7.

אין מחלוקת כי המוריש נפטר בשנת 1974, והתובעת פנתה לנתבע להוצאת צו ירושה בשנת 1977. הנתבע, לגרסתו, ואני מאמינה לו, נתן לתובעת שירותים משפטיים של השכרת הבית במשך כ- 10 שנים. בשנת  1996, ביקשה התובעת למכור את הבית ואז עלה הצורך לנקוט בהליכי פירוק שיתוף.  להשלמה, וגם בכך אני מאמינה לנתבע, בהעדר גרסה נוגדת, היוזמה לאורך כל הדרך כולל בהליכי הפירוק עצמם, היו של התובעת כאשר יתר היורשים היו פאסיביים. לבסוף, כל היורשים קיבלו את חלקם בכספי המימוש כפי שאושר ע"י בית המשפט לענייני משפחה, והמחלוקת היחידה היא בין הנתבע לתובעת.

3.הנתבע הגיש התנגדות במועד, וביום 22.10.13, בהסכמה, ניתנה לו רשות להגן בטענת הגנה של קיזוז שהוא כינה "קיזוז עצמי" ע"י התובעת. טענת הקיזוז מתייחסת לשכר טרחה שהנתבע טוען שהגיע לו וכי התובעת הסכימה לו ולכן היא לא גבתה את השיק. אין מחלוקת ששכ"ט לא נתבע על ידו עד אז למועד משלוח השיק לתובעת.

לגרסת הנתבע התובעת הבטיחה לשלם לו את שכר הטרחה על פני שנים  מכספי המימוש של מכירת הבית בהליכי הפירוק, אך עד שהתקבלו הכספים נפטר בעלה השני והיא חלתה והנתבע חש אי נוחות לתבוע את שכרו ולעקב את כספי התובעת עד להכרעה שיפוטית בתביעה שהיה עליו להגיש.

הנתבע הסכים כי מלכתחילה, כבר מראשית הטיפול בעניין הירושה, הוא לא החתים את התובעת על הסכם שכר טרחה בכלל והסכם הכולל סעיף המאפשר לו לקזז את שכרו מכספים המגיעים לה בפרט. הסברו היה שהתובעת אינה יודעת קרוא וכתוב, למעט לחתום.  עד להליכי פירוק השיתוף הוא נתן לתובעת שירותים משפטיים והיא תמיד שילמה לו בסוף ולטענתו לא היה לו יסוד לחשוב שהתוצאה תהיה שונה גם בהתייחס לשירות המשפטי החדש. לגרסתו, בהעדר הסכם שכר טרחה ובגלל שחש אי נעימות הוא שלח לתובעת את השיק וראה באי גביית השיק אישור להסכמה, לא כתובה, ולמעשה גם לא מסוכמת במועד משלוח השיק, שכל צד מוותר. דהיינו, התובעת מוותרת על כספיה והיא לא גובה את שכרו. התובעת לא תמכה בעדותה בגרסת הנתבע, אך היא גם לא זכרה הרבה מאד דברים למעט שהיא מסרה את השיק לבנה החורג לגבות. הבן החורג תיאר בעדותו תהליך שלא צלח, למנוע הליכים משפטיים.

דיון

4.הנתבע לא פרע את השטר בטענה לחוב שכר טרחה ובכך הוא ביצע קיזוז. הוכח כי החוב הנטען אינו חוב שהוסכם מראש בהסכם שכר טרחה, וגם לא לאחר מתן השירות המשפטי בזמן אמת. אניח לעתה כי אין מדובר בשירותים משפטיים הכלולים בהליך פירוק השיתוף, הגם שאין זה מדוייק. התביעה היא אפוא לשכר ראוי שיש להוכיח ואשר לצד שכנגד עומדת זכות לטעון כנגד שנשללה בהליך הקיזוז שבוצע ע"י אי פרעון השיק. כי היא אינה מבוררת בהליך משפטי יזום ע"י הנתבע [ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט (2) 397 (1995)]. אבל, כעורך דין הזכות של הקיזוז בדיעבד בנסיבות נשוא המחלוקת כאמור לעיל, נשללת מהנתבע. הנתבע מחויב כעורך דין לתבוע את שכרו שבמחלוקת, קרי: אין בידו להסתפק בקיזוז כנגד קניינה של התובעת [סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961; רתק (י-ם) 3206-11-10 חבקין נ' עו"ד גורן (9.1.11)].

הנתבע טען כי התובעת חזרה והבטיחה לו את שכרו עם מימוש המכירה וקבלת חלקה בירושה. טענה זו נדחית בהתייחס לשכר טרחה הנתבע לגבי הוצאת צו הירושה – שירות משפטי הקודם את הליכי פירוק השיתוף בכ – 20 שנה (1977). הנתבע גם טוען לשכר טרחה בגין הגשת הבקשה לפירוק השיתוף בשנת 1997 כולל דיונים (מכתבו מיום 10.12.11). שכר שהוא היה זכאי לו שלא כלול בשכרו ככונס. אך הנתבע לא פעל לגבות חוב זה ונסמך על הבטחה של התובעת ששכרו ישולם לו בעת קבלת חלקה במכירת הבית. תיק הפירוק (מוצג נ/1) נפתח ביום 2.4.97 והשיק נמשך ביום 3.9.08 – לאחר מעל 11 שנים. אילו תבע הנתבע את התובעת בגין אותו שכר במועד פירעון השיק, הייתה עומדת לתובעת טענת התיישנות. סיכון שהנתבע היה צריך להיות ער לו. אני לא מקבלת כטענת הגנה הסבר כי  בזמן אמת לא ניתן היה להחתים את התובעת על הסכם שכר טרחה כי היא לא יודעת קרוא וכתוב. אך גם אם הנתבעת עשתה רושם שהיא תכבד את דרישת שכר הטרחה כפי שעשתה בעבר בגין שירותים משפטיים אחרים, אין בכך הנמקה מדוע להאריך את תקופת ההתיישנות. הנתבע, משיקוליו, בחר בזמן אמת, לא לעמוד על קבלת שכר טרחה על הגשת בקשת פירוק השיתוף, בין מהתובעת ובין מיתר היורשים, שהיו הנהנים, ולכסות שכר זה בשכרו ככונס. אני מאמינה לנתבע כי התובעת הבטיחה לו את שכרו בעת מכירת הבית. בפועל, שולם לו שכר ככונס. מאחר והנתבע לא תבע את שכר הטרחה שהגיע לו על הגשת בקשת פירוק השיתוף תוך תקופת ההתיישנות ואפילו לא הוכח שהוא  שלח מכתב דרישה לשכרו, נראה כי גם הוא קיבל את העיקרון שכל שכרו הוא זה שיפסק לו ככונס.

האמור לעיל חל גם על שירותים משפטיים נוספים הקודמים את הליכי פירוק השיתוף.