ת"א 50286-06-14 ח. ב. נ' י. ב. ואח'

בפני בקשת התובע שבית המשפט יפסול עצמו מלדון בתביעה.

התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ד – 1974. התובע, יליד 24.12.65, טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 24.8.12. בית המשפט מינה את ד"ר נחשון רנד לקביעת נכותו של התובע עקב התאונה. בחוות דעתו, בפרק "תולדות המקרה", ציין המומחה כי התובע אינו עובד כשנתיים וחצי. ד"ר רנד קבע כי בשל התאונה התובע סובל מ- 5% בגין הגבלה קלה מאד בטווח התנועה בעמוד השדרה המותני, 5% בגין הגבלה קלה מאד בטווח התנועה בעמוד השדרה הצווארי ו- 5% בגין כאב שורשי המקרין לרגלים.

הצדדים הגישו תחשיבי נזק. התובע טען בתחשיב הנזק מטעמו כי לפני התאונה "עבד בעבודות מזדמנות לפרקים ארוכים בהם לא קיבל תלושי שכר." לתחשיב צורפו תלושי שכר מהשנים 2008 ו- 2009, וכן מחודש ינואר 2010. לא צורפו תלושים לאחר מכן, עד לתלוש השכר מהחודש בו אירעה התאונה, אוגוסט 2012. הנתבעת מצידה טענה כי בהתאם לתלושי השכר שהגיש התובע הוא לא עבד כשנתיים וחצי לפני התאונה.

לאחר עיון בתחשיבי הנזק על נספחיהם, נשלחה לצדדים הצעת פשרה כתובה. כיוון שהצעה כתובה זו היא העומדת בבסיס בקשת הפסלות, יובאו להלן עיקריה:

"הנתונים הדלים שפורטו בתחשיב התובע ובנספחיו מקשים על מתן הצעה המעוגנת היטב במסמכים ובראיות. קשה ללמוד על כושר השתכרותו של התובע בהעדר תלושי שכר רציפים, והעדרם של תלושים מהתקופה שלאחר התאונה מקשה על קביעת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. לטענת התובע הוא עבד עד התאונה, ואינו עובד מאז התאונה. אף אם נכון הדבר, בהתחשב בשיעור הנכות ואופיה, אין מקום להניח שהתובע איבד כליל את כושרו לעבוד בשל התאונה, ויש להניח שהוא עובד ולא מצהיר על כך (בדומה להצהרתו לגבי החודשים שקדמו לתאונה), או שהוא אינו עובד, בלי קשר לתאונה ותוצאותיה. ההצעה מבוססת על ההנחה שגם אם דפוס עבודתו של התובע לפני התאונה לא היה רציף לחלוטין, לא ניתן לומר שהוא נעדר לחלוטין כושר השתכרות לפני התאונה או אחריה. נוכח העובדה שהתובע כמעט ולא עבד בשנה שקדמה לתאונה, לא מצאתי להציע פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, שהם נזק מיוחד, הטעון הוכחה, ולתחשיב לא צורפו ראיות התומכות בראש נזק זה. באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות, ההצעה מבוססת על ההנחה שכושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה עמד על 3,000 ₪, ושהגריעה מכושר ההשתכרות נמוכה מהנכות הרפואית. מיותר לציין שככל שיוצגו ראיות שיש בהם כדי לשלול את ההנחות העומדות בבסיס ההצעה או לחזק הנחות אחרות, יהיה מקום לערוך תחשיב שונה של נזקי התובע."

נימוקי התובע בבקשתו לפסילת המותב קשורים באמירה לפיה יש להניח שהתובע עובד ואינו מצהיר על כך, אשר לטענתו "עולה כדי גיבוש דעה לעניין אמינותו של התובע, ונראה כי כבר "נחרץ דינו" לעניין זה, עוד בטרם קיבל יומו בבית המשפט." הנתבעת התנגדה לבקשה, כשהיא מתבססת על פסיקה לפיה אין מקום לפסלות שופט המציע הצעת פשרה, ומנמק אותה בהצבעה על נקודות תורפה של כל צד.

עיון מדוקדק בהצעת הפשרה ובנימוקיה מלמד כי התובע נתפס לכלל טעות, אולי משום שהאמירה העומדת בבסיסו צוטטה במקוטע. מהציטוט נשמט סופו של המשפט, ממנו ניתן לראות שההצעה התבססה על שתי הנחות עובדתיות סותרות. אין בהצעה קביעה כאילו התובע עובד ואינו מצהיר על כך, אלא הסבר שבין אם הוא עובד ואין לו תלושים ובין אם הוא אינו עובד, אין מקום להציע הצעה המבוססת על אובדן מלא של כושר ההשתכרות.

יתרה מזו, אף התובע בתחשיבו ציין את דפוס עבודתו ככזה שבו הוא עובד תקופות ארוכות בלי לקבל תלושי שכר. בנסיבות אלה, ההנחה כאילו אמירה לפיה, אין לראות בהעדר תלושי שכר ראיה לכך שהתובע אינו עובד, אינה מהווה דעה לגבי אמינותו של התובע או היעדרה, שכן יש בה משום קבלת טענתו הראשונה בתחשיבו.

ואם לא די בכל הנימוקים דלעיל, בית המשפט הביע מפורשות דעתו לפיה ההצעה מבוססת על הנחות אשר יישקלו שנית לאחר שיוגשו ראיות הצדדים.