ת"א 5027-03-14 מרכז מסחרי אשדוד בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

לפני בקשת הנתבעים 1 ו-3, כי בית המשפט יורה לתובעת להפקיד ערובה לצורך אבטחת תשלום הוצאותיהם , וזאת כתנאי להמשך ניהולו של ההליך.

תחילתו של ההליך, בתביעה כספית אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, במסגרתו עתרה התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים, או מי מהם, לפצותה בגין הפרת הוראות הסכם מכר אשר נחתם ביום 9.11.11 ואשר במסגרתו נמכרו לתובעת זכויות בנכס מקרקעין המכונה "מרכז אלכסנדר באשדוד", הידוע גם כגוש 2061 חלקות 30-31 (להלן: "הסכם המכר המקורי").

מקום בו לא השתכללו תנאיה של תניית ויתור אשר נכללה במסגרת הסכם פשרה מאוחר אשר נחתם בין הצדדים, ואושר על ידי כב' בית המשפט המחוזי ביום 9.9.12 (להלן: "הסכם הפשרה"), יש לחייב את הנתבעים במלוא נזקי התובעת הכוללים פיצויי השבה, קיום, והסתמכות, בהיקף כולל של 3,593,700 ₪.

לשיטת התובעים, עקב חובות של הבעלים המקורי של נכס המקרקעין לנתבעים 1 ו – 2, מונו הנתבעים 2 ו – 4 ככונסי נכסים, והם אלו אשר התקשרו עם התובעת בהסכם המכר המקורי.

לאחר חתימת הסכם המכר המקורי, התברר לתובעת כי חלק מהנכס (גג המרכז), נמכר עוד קודם לכן לצד שלישי- הגב' קרבון (להלן: "קרבון"), פעולה המהווה לשיטת התובעת, הפרה יסודית של הסכם המכר המקורי.

בהמשך, ועקב דין ודברים בין הצדדים נחתם הסכם הפשרה אשר במסגרתו הסכימה התובעת לוותר על תביעותיה בגין הפרת הסכם המכר המקורי, אלא כי ויתור זה היה מותנה בקבלת כספי ההשבה בגין הסכם המכר המקורי עד ליום 20.12.12 (להלן: "התאריך הקובע").

הוסיפה התובעת וטענה כי מקום בו הכספים הושבו לידיה רק מספר חודשים לאחר התאריך הקובע, יש לראות את תניית הוויתור בהסכם הפשרה, כזו אשר לא השתכללה, ומכאן כי עומדת לתובעת האפשרות להיפרע מן הנתבעים בגין מלוא נזקיה.

במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים 1-3, כי המכר המקורי הופר דווקא על ידי התובעת, וזאת מקום בו לא שולמה התמורה המוסכמת על פי הוראות הסכם המכר המקורי, במועדים הנקובים, וממילא אין מקום לקבל את טענות התובעת באשר להפרת ההסכם שעה שהנכס אשר נמכר לקרבון והנכס אשר נמכר לתובעת, הם שני נכסים נפרדים.

עוד טענו הנתבעים כי עקב הפרה זו, התנהל דין ודברים בין הצדדים, ובסופו נחתם הסכם הפשרה, אשר קבע, בין היתר, כי הנכס יימכר לצד שלישי, וכי מתוך כספי התמורה של הרוכש החדש, יושבו לידי התובעת הכספים אשר שולמו על ידה עד כה, בניכוי סך של 250,000 ₪.

משנמכר הנכס בסופו של יום לצד שלישי, הושבו לידי התובעת הכספים בהתאם להוראות הסכם הפשרה, כאשר התובעת לא העלתה באותו מועד את הטענות שהועלו על ידה במסגרת הליך זה.

לשיטת הנתבעים הוראות הסכם הפשרה קוימו, תניית הויתור בעינה עומדת, ומכאן שאין לתובעת כל עילת תביעה כנגדם.

הוסיפו הנתבעים והכחישו סוגיות שונות בכתב התביעה לרבות לעניין הנזק.