ת"א 50240-09-14 רוחם ואח' נ' גואטה גבעתי ואח'

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 27/3/2016.

1. פסק הדין עוסק בסכסוך בין הצדדים לגבי מכר דירה. בפסק הדין הוריתי למבקשים לשלם למשיבים 260,000 ₪ עד יום 1/5/2016 וניתנו הוראות אופרטיביות נוספות לצורך העברת הזכויות בדירה על שם המבקשים.

2. המבקשים סבורים כי פסק הדין שגוי ובכוונתם להגיש לגביו ערעור. לשיטתם, התוצאה אינה מבוססת ואינה הוגנת, ההוראות האופרטיביות אינן ישימות וההסדר שעליו הוריתי סותר את ההסכם שבין הצדדים. עוד טוענים המבקשים כי מצבם הכספי של המשיבים קשה והם לא יוכלו להשיב כספים שיועברו לידיהם (ככל שיתקבל הערעור). מוסיפים וטוענים המבקשים כי הם אינם יכולים לבצע את התשלום עליו הוריתי, היות והם לא יכולים לקבל הלוואה מהבנק לצורך ביצוע התשלום (שכן לא ניתן לרשום משכנתא לגבי הדירה בשל נושאים אשר אליהם מתייחס פסק הדין, לרבות חריגות בנייה).

3. הבקשה הוגשה ביום בו היו אמורים המבקשים לבצע את התשלום – 1/5/2016. בהחלטה מאותו היום ביקשתי מהמבקשים לשקול להגיש בקשה מתוקנת והסברתי את עמדתי. המשיבים הגישו בקשה לסילוק בקשת עיכוב הביצוע על הסף. בהמשך הוגשה מאת המבקשים בקשה אשר כותרתה "בקשה מתוקנת" לעיכוב הביצוע, אם כי היא דומה עד מאוד במהותה. המשיבים הגישו תגובה גם לבקשה המתוקנת, ומן הסתם מתנגדים לעיכוב הביצוע. המבקשים הגישו אף תגובה לתשובת המשיבים.

4. על מנת שלא להאריך יתר על המידה, לא מצאתי שיש צורך לפרט את מכלול הטענות של שני הצדדים, ואפנה למסמכים שהם הגישו.

5. לאחר שקילת טענות הצדדים – מצאתי לנכון לקבל את הבקשה בחלקה בלבד.

6. ראשית, יש לזכור כי ההלכה הינה כי אין לעכב ביצועו של פסק דין כספי אלא במקרים חריגים (ע"א 1970/14 פנץ נ' יצחקי, פסקה 4 (7.10.2014); ע"א 94/13 מדינת ישראל נ' המנוח אל סעדי מחמוד ז"ל, פסקה 13 (3.4.2013) והאסמכתאות שם).

7. שנית, לגבי סיכויי הערעור, אינני סבורה כי יש ביכולתי להעריך את סיכויי הערעור לגבי פסק הדין שכתבתי, אך אין צורך חיוני לעשות כן שכן נפסק שעיכובו של פסק דין כספי על סמך סיכויי הערעור יֵעשה רק במצבים חריגים שבחריגים (ע"א 250/16 שפירא נ' מוסט, פסקה 11 (18.1.2016); ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק), פסקה 21 (20.1.2016); רע"א 9130/15 תם נ' אלול, פסקה 11 (24.1.2016)) - והדגש במקרה זה יהא לגבי סוגית מאזן הנוחות.

8. שלישית, לגבי מאזן הנוחות, דומה כי הטיעון העיקרי של המבקשים הינו למעשה שהם לא יכולים לבצע את התשלום שעליו הוריתי, שכן הם לא יכולים לקבל הלוואה מהבנק כנגד רישום משכנתא (וכך לפחות הם טוענים). לגבי נושא זה, אומר כי טענה זו של המבקשים היתה ידועה לאורך כל ההליך, נדרשנו אליה כמה וכמה פעמים והמבקשים שילמו סכומים נכבדים למרות מגבלה זו. יתרה מכך. שאלתי את המבקשים פעם אחר פעם, אם הם מעוניינים לבטל את העסקה או להמשיך ולבצע אותה, למרות שיהא עליהם לשלם כספים למשיבים חרף העדר היכולת לקבל משכנתא (כפי שהם טוענים), והם חזרו על עמדתם לפיה הם מעוניינים בנכס – תוך שהוסכם כי ישמעו טיעונים לגבי הסכום לתשלום. משמע, שכאשר הגיעו הצדדים להסכמה חלקית לפיה המבקשים רוצים את הנכס (על מגבלותיו) ויש מחלוקת לגבי הסכום לתשלום, ידעו המבקשים שקיימת אפשרות שהם יצטרכו לשלם למשיבים סכום זה או אחר והם חפצו בתוצאה זו למרות שלטענתם יש "בעיה" לקבל הלוואה. מכאן, שיש קושי לקבל כמכריע טיעון זה של המבקשים, כמו גם את שאר הטיעונים הסומכים על התלות במשכנתא ועל לו"חות הזמנים שאמורים להיות קשורים בקבלת משכנתא.