ת"א 49955-12-11 ק.מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

כללי:

1.תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת 1 ילידת 1973 (להלן – התובעת), כניזוק משני-עקיף, בשל מותם של אביה ובתה בתאונת דרכים מחרידה מיום 7.8.2008 שהסבה לתובעת נכות נפשית. לתובעת ארבעה ילדים נוספים, שניים נולדו לאחר התאונה. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת – מבטחת הנהג ברכב המעורב, אביה של התובעת, גזמאווי טלאל ז"ל ועל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק). במהלך הדיון תוקן כתב התביעה בהסכמה, וצורף עזבון המנוח של הנהג ברכב. אין חולק בכיסוי הביטוחי ובחבות הנתבעת לפצות את הנפגעים בתאונה. עם זאת, הצדדים חלוקים בעניין אחריות הנתבעת לפצות את התובעת כניזוקה משנית ובשאלת קיום התנאים שנקבעו בהתאם להלכת אלסוחה, להלן. התובעים 2 ו-3 הינם בעלה ואמה של התובעת, בהתאמה, ותביעתם לשיפוי כמי שהיטיבו את נזקי התובעת.

על העובדות, הטענות וההליכים

2.ביום התאונה, בשעה 23:00 לערך, נסעו אביה של התובעת ובתה בת התשע ברכבו של האב, בדרכם לביתם לאחר ביקור משפחתי אצל חמיה של התובעת. בדרך, בכביש המוביל מצומת עירון לצומת מגידו, פגע הרכב בשני סוסים אשר דהרו על הכביש החשוך (להלן – התאונה). כתוצאה מהתאונה, נהרג האב במקום ובתה של התובעת, כבת 9 – ילידת 6.12.1999 ( להלן – הבת), נותרה פצועה תחת גופו של אחד הסוסים. כוחות הצלה שהגיעו למקום פינו את השניים. הבת הועברה לבית החולים רמב"ם במצב קשה. למחרת היום, הגיעו לבית המשפחה ידיעות על התאונה הקטלנית ונודע לתובעת כי אביה נהרג ושהבת מאושפזת במצב קשה בבית החולים. האב הובא לקבורה בשעות הבוקר. על-פי הנטען בכתב התביעה, הגיעה התובעת לבית החולים ושהתה לצד הבת עד שעות הערב, עת נקבע מותה. בסמוך לאחר מכן הובאה הבת לקבורה.

3.כמתואר בכתב התביעה, כתוצאה ממות הבת, נותרה התובעת בחלל גדול והאובדן הותיר אותה פצועה בנפשה באופן קשה, ממנו לא התאוששה עד היום. התובעת הדגישה כי שהתה (עם בעלה – התובע 2) לצד הבת הגוססת ברגעיה האחרונים עד לניתוקה ממכונת ההנשמה. בעקבות מצבה הנפשי, הוצאו ארבעת ילדי התובעת מבית המשפחה והועברו לטיפולה של משפחה אומנה או לקרובי משפחה. בנסיבות אלה נטען לאחריות הנתבעת לפיצוי התובעת בגין נזקיה הנטענים. הנתבעת כופרת באחריותה.

4.לטענת הנתבעת, התובעת לא מקיימת את התנאים שנקבעו בפסק-הדין בעניין אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990), להלן – הלכת אלסוחה)) לזכאות נפגע משני לפיצוי. לחילופין חולקת על גובה הנזק הנטען בשל התאונה.

5.התביעה הוגשה, בתחילה, לבית-המשפט השלום, ואולם לאחר קבלת חוות-דעת מומחה בית המשפט להלן ולנוכח שיעור הנכות שנקבע לתובעת, הועבר המשך הדיון בתובענה לפניי.

6.בית-המשפט (השלום) מינה את ד"ר דורסט כמומחית רפואית בתחום הפסיכיאטריה (להלן – המומחית). בחוות דעתה, סקרה המומחית את מצבה האישי והרפואי של התובעת קודם לתאונה, בין היתר על-פי התיעוד הרפואי, ומצאה כי התובעת קיבלה סיוע נפשי וטיפול פסיכיאטרי במרפאה ליד בית החולים "שער מנשה", בגין הלחץ הנפשי והחברתי. מהרשומות הרפואיות עלה, כי התובעת מטופלת ומאובחנת כמי שסובלת מהפרעת הסתגלות עם סימני דיכאון. באשר לנסיבות לאחר התאונה, תואר שינוי משמעותי במצבה הנפשי של התובעת, "...מצב רוחה ירוד עד כדי דיכאון קליני של ממש. אינה נהנית עוד מהקיים. תפקודה הידרדר, שנתה גרועה, חולמת על הילדה ועל האב, מתקשה לקבל את האובדנים הקשים... מדווחת על ירידה בליבידו ואי הנאה מיחסי אישות. נעשתה מופנמת, כעסנית, חרדתית לילדיה באופן מוגזם... לאור תפקודה הירוד, הוחלט על הדרכתה בטיפול בילדים עם מחשבה אפשרית על סידור חוץ-ביתי". התובעת פנתה לקבלת טיפול פסיכיאטרי ונמצאת במעקב ובטיפול תרופתי. המומחית התרשמה כי התובעת נמצאת בדיכאון, וכי קיים קשר ישיר בין האסון בו נהרגו אביה והבת לבין מצבה הנפשי. עם זאת מצאה, כי "...לא ניתן להתעלם ממרכיב אישיותי וקשיים מתועדים במישור הנפשי". התובעת אובחנה, קודם לתאונה, כסובלת מהפרעת הסתגלות עם מרכיב דכאוני על-רקע קשיים חברתיים וכלכליים ונזקקה לטיפול נפשי. חרף זאת, סברה המומחית כי "...מצבה אחרי האסון קשה הרבה מהמצב שקדם לאסון. ק.מ פיתחה דיכאון – אבל פתולוגי המתבטא מצב רוח ירוד, אנהדוניה (חוסר הנאה) ורגשות אשם. היא חזרה לטיפול פסיכיאטרי והפעם בהתמדה, לאחר האובדים הקשים". בסיכום חוות דעתה סברה כי נכותה הנפשית של התובעת הנה בשיעור 30% לצמיתות, מהם ראתה לנכון לייחס 1/3 – 10% למצב נפשי קודם לתאונה, ולהכיר לתובעת "...בגין הדיכאון והאבל הפתולוגי התגובתי לאובדנים הטראומתיים הקשים שחוותה ב-2/3 אחוזי הנכות הנותרים, ובכך להעמיד את נכותה הצמיתה כתגובה לאסון ב-20% נכות נפשית צמיתה בהתאמה לסעיף 34(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956".

7.במענה לשאלות הבהרה (מיום 21.7.11) השיבה המומחית, כי ייתכן והרקע למצבים החרדתיים וללחץ הנפשי ממנו סבלה התובעת, נבע מבעיות כלכליות ומשפחתיות, אך ציינה כי תגובתה הנפשית של התובעת הייתה חריגה ודרשה טיפול פרטני. עוד השיבה כי המצב הנפשי אליו הגיעה התובעת הביא לפגיעה משמעותית במצבה וביכולת תפקודה כאם, ונראה כי הצורך בהוצאת ילדיה לאומנה קשור בתאונה. המומחית הוסיפה, כי מאז התאונה התובעת אינה מסוגלת לצאת לעבודה ונעדרת כושר השתכרות.