ת"א 49682-06 בן-נון נ' מכון ויצמן למדע ואח'

1.לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לפי פקודת הנזיקין.

2.התובע יליד 10.6.47 ועובד במכון ויצמן משנת 1985 כמדען לאימנולוגיה.

3.ביום 24.10.99 בשעות הבוקר, בעת ירידה בגרם מדרגות בפסיעה הראשונה מעד על המדרגה השנייה, שהייתה צרה במיוחד ולא תקינה, ונפל. לצידי גרם המדרגות לא היו מעקות.

4.לטענת התובע הוא צילם את המדרגות ומסר את התמונות לד"ר ביקלס, מומחה לבטיחות.

5.התובע מציין בתצהיר עדותו הראשית כי נפצע בשנת 1966 בעת שירותו הצבאי, בפלג גופו התחתון שותק ולאחר שיקום ממושך חזר ללכת ללא מקל. מה שנותר מאותה פציעה היה חולשה יחסית של הרגל, משיכה של הרגל בעת הליכה וזהירות יתר, בו נקט, מפני מעידות.

6.ב- 1968 החל ללמוד תואר ראשון ושני בפקולטה למיקרוביולוגיה באוניברסיטת ת"א וסיים לימודיו בהצטיינות בשנת 1974. בשנת 1976 החל ללמוד לימודי דוקטורט בפקולטה לביולוגיה במכון ויצמן וקיבל דוקטורט בשנת 1980. בתחילת שנת 1981 החל בפוסט דוקטורט במכון ויצמן, ולאחר מכן בהרווארד ובירושלים.

7.בסיום הפוסט דוקטורט החל לעבוד כמרצה וחוקר במחלקה לביולוגיה של התא במכון ויצמן. כעבור שנה קודם לדרגת מרצה בכיר, במסגרת שנת שבתון בשנים 1993-1994 שימש כפרופסור אורח במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית בהרווארד - בשנת 1994 מונה כפרופסור "חבר" באותה מחלקה.

8.במועד התאונה היה בדרגת פרופ' חבר. השלב הבא בהתקדמות היה פרופסור "מן המניין". ההפרש בשכר בין דרגות אלה, על פי האמור בתצהיר הינו יותר מ- 2,000 ₪ לחודש. כמו כן ישנה הגדלה של הפרשות המעביד לקרן קשרי מדע, קרן משתלם, שבתון, מענק אקדמאי, תוספת מענק מחקר לפנסיה. המעמד המקצועי בדרגה זו מאפשר הרצאות בכינוסים בינלאומיים, השתתפות בפרויקטים ובייעוץ. פרק הזמן הממוצע לפי טענת התובע, שבו פרופ' "חבר" מתקדם לפרופ' "מן המניין" במכון ויצמן הינו 6 שנים. לטענת התובע בעת התאונה הוא היה בדרך להגשת מועמדות לפרופ' "מן המניין", כך שלקראת שנת 2000 היה אמור להגיש מועמדות. התאונה עכבה קידומו למשך שנים לא מעטות. במשך שנה עבר טיפולים עקב כאבים ואי יציבות הברך ונאלץ ללכת עם קביים. עבר ניתוח לשחזור הרצועה הצולבת הקדמית. מאחר והרצועה המושתלת נקרעה עבר ניתוח אצל פרופ' מרטינז בבלגיה, וזאת בתחילת חודש אוקטובר 2002 ובסוף נוב' 2002 המשיך להיות במעקב רפואי ובטיפולי פיזיותרפיה.

9.ההשלכה העיקרית הייתה בקושי להשתתף במחקרים מדעיים הכרוכים בין היתר, בעמידה ממושכת ובישיבה ממושכת, אשר גרמה להפחתה משמעותית בהשתתפות במחקרים.