ת"א 49487-11-13

1.תביעה זו הוגשה בידי "עזבון המנוח רחמים כלפלה ז"ל באמצעות היורש פ. כלפלה". התביעה היא לסילוק ידו של הנתבע שלום ח. מנכס הידוע כבית XXXX (להלן גם: הבית). בתביעה נטען כי המנוח רחמים כלפלה (להלן: האב כלפלה המנוח) "היה המשתמש והמחזיק הבלעדי" בבית עוד משנות החמישים של המאה הקודמת. נטען כי האב כלפלה המנוח השתמש בבית כמקום לאחסון זרעים, אף-על-פי שהבית היה ראוי למגורים לכל דבר וענין. על פי הנטען בתביעה, במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, פנה אדם בשםה.ג. (שמאז, הלך אף הוא לעולמו) לאב כלפלה וביקשו להרשות לו לגור בבית, היות ולא היה לו כל מקום אחר להתגורר בו במושב, או כסף לשכור או לקנות בית אחר. נטען שה. ג. ז"ל היה אדם ערירי בחייו, וידוע כשתיין, חסר כל ממש. לטענת התובע, מתוך רגשי חמלה וכעזרה בלבד, הרשה האב כלפלה לה. ג. לגור בבית. זאת, עד שה. ג. יינשא ה.ויקים משפחה משלו. נטען בתביעה כי ה. ג. נותר רווק ערירי עד יומו האחרון, עת נפטר, למיטב הידיעה בדצמבר 2011. נטען כי לאחר מותו של ה. ג. ז"ל, נותר הבית פנוי מכל אדם, סגור ונעול במשך שנה וחצי לפחות. לטענת התובע, בסמוך לאחר מכן אדם בשם צורי ח., שהוא אחיו של הנתבע ובן המקום, פלש לתוך הבית וישב בו במשך יום אחד. בהמשך – כך נטען – הגיע הנתבע מצפת והתנחל בו. נטען בכתב התביעה כי עם מותו של ה. ג. ז"ל, תמה הרשות שניתנה לו בידי האב כלפלה המנוח, כך שאין לנתבע או לאדם אחר כל זכות או רשות לתפוס חזקה בבית או להשתמש בו; נטען כי לאחר מותו של האב כלפלה המנוח עברה זכות החזקה בבית לילדיו-יורשיו.

2.בכתב ההגנה נטען כי אין למר פ. כלפלה, בנו של האב כלפלה המנוח, סמכות להגיש את התביעה בשם העזבון כל עוד לא מונה כמנהל עזבון או קיבל את הסמכת היורשים או רשות בית המשפט לכך. נטען כי התובע לא טען לכל זכות קניינית בבית, אלא טען רק כי הבית שימש את אביו כמחסן לאחסון זרעים. נטען כי האב כלפלה המנוח השתמש בבית ללא הרשאה חוקית (פס' 16 לכתב ההגנה). עוד טען הנתבע, כי ה. ג. ז"ל היה בן דודו. נטען כי ה. ג. ז"ל היה, בנוסף לכך, אח מאומץ של הנתבע מילדות, והוא חי וגדל כבן להורי הנתבע, למרות שלא נערך הליך אימוץ כדין. לטענת הנתבע, האב כלפלה המנוח העביר את הבית לה. ג. ז"ל בתמורה לעבודה חקלאית שביצע ג. עבור האב כלפלה במשך שנתיים (פס' 7-8 לכתב ההגנה). נטען כי עם העברת הבית לה. ג., פקעה כל זכות של האב כלפלה בבית גם אם היתה לו (פס' 16). עוד נטען כי הבית היה מבנה ללא חלונות ודלתות, טיח או ריצוף, שלא היה מחובר לתשתיות (פס' 5) וכי ה. ג. השקיע את כל כספו וחסכונותיו כדי לשמש אותו כבית מגוריו, השקעה ששוויה כיום מאות אלפי שקלים (פס' 9). נטען כי האגודה והרשות המקומית הכירו בזכויותיו של ה. ג. בבית, ואף נבנה חדר בטחון (ממ"ד) לבית. הנתבע טוען כי ה. ג. נפטר ללא בת זוג או צאצאים, אלא הותיר אחריו אחים ואחיות, שהם יורשיו עפ"י דין. לטענת הנתבע זכויות בר רשות בבית השייך לאגודה באות לקיצן בפטירת מקבל הרשות: על כן הרשות שקיבל האב כלפלה המנוח פקעה עם מותו, וגם רשותו של ה. ג. ז"ל פקעה עם מותו שלו (פס' 3 לכתב ההגנה). לטענת הנתבע, רשיון במקרקעין אינו ניתן להעברה לאחר או להורשה (פס' 17.3 לכתב ההגנה). הנתבע טוען כי הוא נכנס לבית לאחר פקיעת הרשיונות הללו, ועם הסכמה בדיעבד של האגודה, שהיא בעלת הזכויות על פי ההסכם המשולש בין רשות מקרקעי ישראל (מינהל מקרקעי ישראל דאז), הסוכנות היהודית והאגודה של המושב.

3.בתביעת סילוק יד המתבססת על סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע, הן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. כפי שנקבע ב-רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 304 (2001)):

"ההגנה לבעלים ולמי שזכאי להחזיק בקרקע מוסדרת בסעיף 16 לחוק המקרקעין, הקובע:

'בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין'.

הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה (ע"א 422/75 מזעקי נ' חדד [פ"ד ל(1) 525], בעמ' 528)".

אמנם לצד העילה לפי חוק המקרקעין קיימת עילת סילוק יד גם מכוח עוולת הסגת גבול במקרקעין, לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וסעיף 30 לפקודה קובע כי "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". מקובלת עלי גישתו של כבוד השופט ע' שחם, לפיה -

"..[]נוכח ההנחה של הרמוניה נורמטיבית בדין בכלל ובהסדרים הנוגעים לסילוק יד ממקרקעין בפרט... יש להתייחס להוראת סעיף 30 לפקודה כהוראה המטילה על הנתבע נטל טיעון והבאת ראיות בלבד. נטל השכנוע רובץ על התובע את סילוק ידו של אחר" (ת"א (ש. י-ם) 3050/04 יד לאברהם פלד ז"ל נ' סלמה, פס' 4 (27.9.2006); ההדגשה הוספה).

אוסיף בענין זה, כי בהצעת הקודקס לא מופיעה הוראה בדבר הטלת נטל על הנתבע במסגרת ציווי בגין הסגת גבול (הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, (ה"ח 699, סע' 503 בע' 905; סע' 392 בע' 863, סע' 447 בע' 887-888)).

4.בענייננו, דין התביעה להידחות. אף אם אניח שמר פ. כלפלה רשאי להגיש תביעה זו בשם עזבון האב כלפלה המנוח (העזבון ייקרא להלן: התובע), התובע לא הוכיח את "זכותו שלו להחזיק בקרקע", בלעדיה, כאמור, לא קמה לתובע עילה לסילוק יד. אבאר.