ת"א 49470-06-14 גרשי נ' דנן ואח'

החלטתי עניינה בבקשה מיום 29.11.16, להעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה; לחלופין: למחיקת טענה של הנתבעים בעניין אותנטיות החתימה על השטר מושא ההליך; לקביעה כי על הנתבעים לפתוח במסכת הבאת הראיות; ולגילוי מסמכים. המדובר בבקשה מאוחרת ומוקשית.

1.ברקע הדברים, בתמצית: המבקש הגיש לביצוע שטר, 300,000 ₪ סכומו ויום 12.5.13 זמן פרעונו, שמשכה לפי הטענה דודתו, גב' חנה דנן. גב' דנן הלכה לעולמה ביום 5.6.13. המבקש הגיש את השטר לביצוע, נגד העזבון ונגד יורשי המנוחה, ששה-עשר במספר. לאחר העברת הדיון לבית משפט זה ומספר הסדרים דיוניים הוסכם על הגשת כתב תביעה מתוקן, וזאת נעשה. המשיבים התגוננו. תמצית טענתם מפי נציגיהם: היעדר זכות שבדין לגביית הכספים, ניצול לרעה של המבקש את מצבה הבריאותי הרופף של המנוחה, נטילת השטר מפנקס השיקים של המנוחה והשלמתו שלא כדין, וספקות אף באשר לאותנטיות חתימתה של המנוחה על השטר (טענה שלא באה ככזו בגדרי ההתנגדות). הצדדים ניהלו מגעים שונים, לרבות בקשר עם עריכת חוות דעת גרפולוגיות הנוגעות לחתימת המנוחה, סופן בשלב זה בחוות דעת מומחה מטעם הנתבעים שלפיה לא המנוחה היא שחתמה, ומנגד בתִּכְתוּב הקלטה שהציג המבקש, הנועדת ללמד כי חתמה. שתי ישיבות התקיימו, לאחר עיכובים שונים שלא נמנה כאן, ביום 7.9.15 וביום 30.6.16. תצהירי הצדדים הוגשו, והוכחות נקבעו לפני חודשים ארוכים ליום 12.12.16, קרי לעוד ימים אחדים.

2.ביום 10.11.16, כחודש לפני מועד ההוכחות הקבוע, הודיע בא כוחו הקודם של התובע, עו"ד רואש, על היעדר הסכמה להמשך הייצוג בתיק בידו. הוא שוחרר מן הייצוג כבקשתו. ביום 29.11.16, כשבועיים קודם לדיון, הודיע המבקש על כי ייוצג בידי בא כוחו החדש, עו"ד שמלה. בד בבד הגיש הוא את הבקשה הנוכחית, שהוכתרה "דחופה". תמציתה האופרטיבי (ולא כולה כזו, דוגמת בשאלות של ייצוג הנתבעים, המוקשות כשלעצמם): יש להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, משיקולים של סמכות עניינית. המבקש גורס כי בהתאם להוראת סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניינה משפחה, התשנ"ה-1995 ("החוק"), המדובר בתובענה שהצדדים לה בני משפחה ועילתה היא סכסוך במשפחה, שכן אחת מיורשות המנוחה היא אמו של המבקש (היא המשיבה 4). לפיכך הסמכות הייחודית, כך סברתו, לבית המשפט לענייני משפחה. לחלופין בלבד עותר המבקש: יש להורות על מחיקת "טענת הזיוף" שכן בכתב ההגנה המתוקן באה טענה בעניין ספקות הנתבעים-המשיבים באשר לאמיתות החתימה, שכן המדובר בספקות שלא עלו בהתנגדות. עוד דורש המבקש כי "בכל מקרה" המשיבים יפתחו בהבאת הראיות שכן המדובר "בתביעה שטרית"; עוד מבקש הוא כי המשיבים יגלו לו את "כל ההעברות והשיקים שהופקדו והועברו לחשבון [המנוחה]"; ואחרונה הוא שומר על "זכותו" לזמן לחקירה בעלי דין שלא נתנו תצהיר עדות ראשית.

3.המשיבים הגיבו, המבקש השיב. על עיקרי הדברים הצריכים לעניין נעמוד להלן. דין הבקשה להדחות על כל נדבכיה. נבאר בקיצור נמרץ.

4.לעניין הסמכות העניינית: יש לדחות את הטענה כבר משיקולים של חוסר תום לב בהעלאתה, לאחר זמן כה רב מתחילת הדיון, וודאי כה סמוך קודם לדיון ההוכחות. מובן שכללי הסמכות העניינית הם קוגנטיים ויורדים לשורשו של עניין, ועל כן סוגיה זו בית המשפט רשאי וצריך לעורר גם מיוזמתו במקרה הצורך (עיינו: רע"א 9343/08 פלוני נ' פלונית (24.3.09)). ברם כאן לא רק שתיקה באה מצד בעלי הדין, אלא שהנושא לובן זה מכבר. המשיבים הם שהביעו בתחילה ספקות באשר לסמכות העניינית, בגדרי כתב ההגנה (ס' 14). עוררתי את העניין בדיון הראשון שהתקיים. לאחר אלה ב"כ הצדדים הודיעו כי "מקובל עלינו שהסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה" (דיון מיום 7.9.15, עמ' 3, ש' 9). מובן שהסכמת צדדים אינה מקנה סמכות כשלעצמה. אולם היא אבן יסוד בחומת המניעות ההולכת ומתגבהת ככל שמתקדם ההליך לעבר סיומו, בלא שבעל הדין מוחה על סוגיית הסמכות. קיים חוסר תום לב בכך שבעל דין, זמן רב מראשית ההליך, וממש בסמוך קודם לדיון ההוכחות, רואה לנכון אגב החלפת ייצוגו לטעון להיעדר סמכות עניינית. כל זאת, בלא כל אינטרס לגיטימי נראה לעין, ובאופן שברי כי יגרום לעיכוב בהשלמת ההליך ואף לפגיעה בזכויות דיוניות של הצד שכנגד. די בחוסר תום לב זה להביא לדחיית הבקשה להעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה (ראו: עניין פלונית).

5.למעלה מן הצורך ולמען הסר ספק: גם לגופם של דברים הסמכות לבית משפט זה, שאילולא כן הייתי מורה על העברת הדיון זה מכבר, ואף ב"כ הצדדים (מצד המבקש – בא כוחו הקודם) ליבנו את הדברים כאמור. הטעם אינו נעוץ בכך שהתובע בחר להגיש את בקשת הביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, כטענת המשיבים (וכי להיכן יגיש, אף שראוי לציין שבבקשתו טען שהסמכות לבית משפט השלום דווקא). הטעם לכך נעוץ בכך שאין כאן כל תחולה לכלל המקנה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות, מכוח הוראת סעיף 1(2) לחוק, שעניינו ב"תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה...". בן משפחה, כך ההגדרה המפורשת שבחוק – כולל אם ובנה, אך לא כולל דודה ואחיינה. אכן, כיום המבקש (בן) והמשיבה 4 (אם) מצויים לכאורה משני צדי המתרס (תוך היעדר פעלתנות מצד האם להביא לסיכול התביעה, יצוין). אולם הדבר הוא תולדה של היות המשיבה 4 אחת מן היורשים הרבים של המנוחה, דודתו של המבקש. הסכסוך מקורו בקשר שבין המבקש לבין המנוחה, היא דודתו, שלפי הגדרתו הצרה של החוק – אינה בת משפחתו, כמשמעות הצרה של המושג בחוק. מטבע הדברים, כאשר הצדדים אינם בני משפחה, לא ייתכן שתעמוד לפנינו תובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" (כפרשנותו ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000)). אילו הייתה המנוחה בחיים – לא הייתה סמכות לבית המשפט לענייני משפחה, שכן אין כאן תובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה". אילו הייתה התביעה נגד עזבונה, קודם קביעת היורשים, עדיין לא היה לפנינו תובענה ש"עילתה סכסוך בתוך המשפחה". העובדה שאחת מששה-עשר יורשיה של המנוחה היא אמו של המבקש, אינה יכולה לחזור ולהפוך את התובענה לכזו ש"עילתה סכסוך בתוך המשפחה", וכך ליצור יש מאין סמכות לבית המשפט לענייני משפחה כאשר זו לא הייתה קיימת בנמצא קודם לכן. די בכך להביא לדחיית הטענה גם לגופה. אף העובדה שהעברת הדיון לא תשרת אף אחת מן התכליות שלשמן הוקמו בתי המשפט לענייני משפחה ולא תנצל את המסגרות הייחודיות הקיימות בבתי משפט רבי חשיבות אלה (עניין חבס, 343-342), מעקרת את הטעם שבבקשה. נניח כאן לשאלה, אם היה הדיון מועבר, מה אמורים היינו לעשות עם חמשה-עשר המשיבים שאינם בני משפחתו של המבקש, ולתהיה אם זה היה המקרה המתאים לגרור אותם להליך המתקיים בבית המשפט לענייני משפחה מול מי שאינו בין משפחתם, תוך שימוש בסמכות שבסעיף 6(ו) לחוק.

6.לסיום, למען הסר ספק: בחנתי – גם בהיעדר טענה מצד המבקש – אם קיימת עילה להעברת הדיון מכוח סעיף 1(6)(ה) לחוק, שעניינו תובענה "שעילתה בסכסוך ירושה" (רע"א 5267/14 לוין נ' שיוביץ (5.10.14); אף זאת אין כאן, משלא מצאתי כי הסכסוך ה"ירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירת עילת התביעה של המבקש כאן, שאף אינו נמנה עם היורשים (השוו: עניין לוין הנ"ל).

7.לעניין "הרחבת החזית" הנטענת: המבקש גורס כי טענת המשיבים רק בכתב ההגנה המתוקן בדבר אותנטיות חתימתה של המנוחה על השיק, שעליה הוסיפו המשיבים בתצהיר העדות הראשית, היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. דין טענה זו להדחות. ודוק: לא מטעמי המשיבים בס' 15-13, הגורסים כי הטענה כבר "הוכחה" בקדמי המשפט, טענה שיש לדחותה בתוקף והיא בבחינת ערעור על מושכלות ראשונים. קדם המשפט אינו תחליף להוכחות. בירורים עובדתיים שעורך בית המשפט עם הנוכחים לפי סמכותו לשם מיקוד המחלוקת אינם קשורים בחקירות נגדיות, המתקיימות בדיון ההוכחות. טענה של מי מהצדדים אינה יכולה להיות "מוכחת" בקדם משפט, והיא לא "הוכחה" בשום אופן ולא הייתה יכולה להיות "מוכחת" כאן, כאשר טרם הגענו לשלב ההוכחות.

דין הטענה בדבר הרחבת חזית אסורה בכתב ההגנה המתוקן להדחות, בפשטות, כיוון שאין כאן כל הרחבת חזית אסורה. משהוגש כתב תביעה מתוקן, יכולים המשיבים להגיש כתב הגנה מתוקן. כתב ההגנה המתוקן הוא הגודר את המחלוקת, יחד עם כתב התביעה המתוקן. המבקש לא ביאר כיצד כתב הגנה מתוקן יכול עיונית שתהיה בו הרחבת חזית, והרי הוא בא מול פני כתב תביעה מתוקן, כזה שהחליף את הבקשה לביצוע שטר. גדריו של כתב הגנה המתוקן (כמוהו ככתב התביעה המתוקן) אף לא הוגבלו בהסדר הדיוני שבין הצדדים שעל בסיסו באו כתבי הטענות המתוקנים.