ת"א 48984-01-13 אל-הר הנדסה ובנין בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1. דינה של תביעה זו להידחות, משלא עלה בידי התובעת להוכיח כי אירע מקרה-ביטוח אשר מכוסה על-ידי פוליסת-הביטוח או על-ידי התוספת לפוליסה, שאותן רכשה מהנתבעת.

רקע וטענות-הצדדים

2. התובעת, חברה קבלנית, התקשרה בחוזה-ביטוח עם הנתבעת, חברה לביטוח, בפוליסה בסיסית: "פוליסה לביטוח עבודות קבלניות (מהדורה פיסגה 1/2004)" (נספח א' לכתב-ההגנה). את הפוליסה הבסיסית הרחיבה התובעת באמצעות תוספת לפוליסה: "תוספת לביטוח – עבודות קבלניות" (נספח 1 לתצהיר התובעת). הפוליסה והתוספת לה התייחסו למיזמי-בנייה שונים שביצעה התובעת. ביניהם נכלל גם מיזם-הבנייה נושא-תובענה זו: בניינים מספר 10 ו-12 ברחוב מארק שגאל בצפונה של העיר תל אביב-יפו.

לאחר שמסרה התובעת את שני הבניינים האלה לדיירים, נתגלה בשנת 2009 לאחרונים, ומדיווחיהם גם לתובעת, כי נוצרו כתמים על חיפוי-האבן החיצוני של המבנים. לאחר חקירה ודרישה שערכה התובעת התברר לה כי מקור-הכתמים הוא בשִיתוּך (קורוזיה) של ווי-העיגון, שחיזקו את חיפוי-האבן למבנים. שִיתוּך משמעו היווצרות חלודה לצד החלשה הדרגתית של חוזק-מתכת, דוגמת פלדה, עת היא באה במגע עם חומר אחר, דוגמת חמצן. זאת על-אף שְׁוָוי-העיגון עשויים היו מפלדה בלתי-מחלידה (נירוסטה). התברר, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, כי השִיתוּך נבע מחומרים כימיים שמהם הורכבו ווי-העיגון. אלה הגיבו עם הכלורידים שנמצאו במלט הצמנטי במישק של לוחות-הבטון הסמוכים (חוות-דעתו של מומחה התובעת, דר' אינג' משה תאני – נספח 6 לכתב-התביעה).

ביום 21.2.2010 דיווחה התובעת לנתבעת על הנזקים האלה. חודש לאחר מכן נערך ביקור משותף במיזם על-ידי נציג מטעם התובעת ושמאי מטעם הנתבעת לשם התרשמות מהנזקים (נספחים א ו-ב לתצהיר-הנתבעת). בשנת 2012 הִכבירה התובעת פניוֹתיה לנתבעת. ביום 16.1.2013 שלחה הנתבעת לתובעת הודעת-דחייה ובה שללה כיסוי ביטוחי לנזק האמור.

3.לטענת התובעת, חל מקרה-ביטוח בתקופת-הביטוח (בין 15.11.2005 לבין 14.11.2010) ויש כיסוי ביטוחי לנזק. היא הצביעה על התוספת לפוליסה, המכסה הוצאות לתיקון או להחלפת-פריטים שתוכננו באופן לקוי, וטענה כי ווי-העיגון מצויים בגדרם. עוד טענה התובעת כי היא לא השתהתה בפניותיה לנתבעת בדבר הנזק ותיקונו וכי היא פעלה בזמן ובאופן סבירים לשם בירור הסיבה לנזק, הקטנתו והפחתת-העלות של תיקונו. התובעת ציינה כי לאחר התגלות-הנזק בשנת 2009 היא ערכה בדיקות שונות ומייד לאחריהן הודיעה לנתבעת על הנזק וביקשה כי האחרונה תמנה שמאי מטעמה לאומדנו. עוד תיארה התובעת כי הזמינה חיפוי חלופי; הסתייעה בשתי חוות-דעת הנדסיות ובדוגמאות לפתרונות אפשריים; תיאמה מול נציגי-הדיירים את הפתרון הרצוי וביצעה אותו על חשבונה. לטענתה, מן העבר האחר גררה הנתבעת רגליים; סירבה להמציא לתובעת חוות-דעת, שערכה שמאית מטעמה; והתעלמה מפניות חוזרות ונשנות של התובעת, לרבות מבקשתה מיום 6.2.2012 לאשר לה להתחיל לתקן את הנזק ולכסות את עלות-תיקונו. רק לאחר התראה מיום 24.12.2012 בדבר פתיחה בהליכים טרחה הנתבעת להשיב לפניותיה – בהודעת-דחייה כאמור. בכך, לטענת התובעת, הפֵרה הנתבעת את חובתה החוזית שלפי הפוליסה והתוספת לה. תביעתה היא בסכום של 664,996 ש"ח. סכום זה כולל סך 629,996 ש"ח בגין שווי-הנזק (מתוכו 150,000 ש"ח בשל נזק צפוי בעתיד), סך 15,000 ש"ח עבור החזר-הוצאות של שמאים ועורכי-דין וסך 20,000 ש"ח בגין עוגמת-נפש.

הנתבעת עותרת לדחות את התביעה. ראשית, לטענתה התביעה התיישנה. היא מצביעה על כי מעת סיומן של עבודות-הבנייה של אבני-החיפוי (לפני שנת 2007) ומעת מסירתם של המבנים לדיירים (לפני שנת 2008) חלפו שנים מספר עד שהוגשה התביעה בשנת 2013, בעוד שתקופת-ההתיישנות בתביעות-ביטוח היא של שלוש שנים בלבד. הנתבעת טענה כי תקופת-הביטוח הסתיימה כבר בשנת 2009, כשהתגלה הנזק, שכן לפי הפוליסה – לגבי כל חלק של המיזם תמה תקופת-הביטוח מייד עם מסירתו של אותו חלק למזמין, או עם התחלת שימוש בו בידי המזמין, לפי המוקדם. זאת, גם אם המועד קדם לסיומה של תקופת-הביטוח. הפוליסה והתוספת לה, נטען, אינן מכסות את איכותן, טיבן ועמידותן לאורך זמן של עבודות-הבנייה. הן אינן מכסות נזקי-החלדה ושיתוך. הן אינן מכסות הוצאות לתיקונים או להחלפה, הנובעות מעבודה לקויה או מחומרים לקויים. הן אינן מכסות אובדן או נזק, שאינם פתאומיים ובלתי-צפויים. בפרט לא מכוסה התפשטות הדרגתית של כתמי-חלודה ושיתוך של אבני-החיפוי. התובעת היא שאחראית לחומרים פגומים, שבהם השתמשה ולעבודות לקויות שביצעה. לפיכך, מסכמת עצמה הטענה, לא אירע מקרה-ביטוח, המכוסה באמצעותן של הפוליסה והתוספת לה. לחלופין, יש להפחית מסכום-התביעה עלות של תיקונים עתידיים, שלא בוצעו ושלא ברור מתי יבוצעו, אם בכלל, וכן עלויות של הצעות-מומחים שלא יושמו בשטח. עוד יש להפחית את סכום-ההשתתפות העצמית, הנקוב בפוליסה.

דיון והכרעה

התיישנות

4.סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". הרציונל לקביעתה של תקופת-התיישנות מקוצרת בתביעות-ביטוח הוא לאפשר למבטח לברר את חבותו מייד לאחר התרחשותו של הנזק. ההוראות שבסעיפים 22 ו-23 לחוק עולות בקנה אחד עם רציונל זה. לפיהן, על המבוטח להודיע למבטח מיד לאחר שנודע לו על מקרה-הביטוח. משנמסרו למבטח הודעה על מקרה-הביטוח ותביעה בכתב לתשלומם של תגמולי-הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו.

מיישום הרציונל של הוראות-החוק בנסיבות-ענייננו עולה כי דינה של טענת-ההתיישנות להידחות. התובעת הוכיחה בראיות כי על הנזקים שנתגלו במיזם בשנת 2009 היא דיווחה לנתבעת בכתובים כבר בחודש פברואר 2010, ובנזקים אלה חָזַה שמאי מטעם הנתבעת בעת ביקור שערך במיזם עם נציג-התובעת כבר בחודש מרס 2010 (נספח 2 לכתב-התביעה; נספחים א ו-ב לתצהיר הנתבעת). עוד הוכח, שהתובעת הוסיפה ופנתה לנתבעת בחודשים פברואר ודצמבר 2012 ודרשה כיסוי ביטוחי לנזקים לפי הפוליסה (נספחים 9, 11 ו-12לכתב-התביעה). הוּכח אפוא שהנתבעת ידעה על הנזקים במיזם חודשים ספורים לאחר הִתגלותם, ולא הייתה לה מניעה לבדוק ולברר את חבותה בזמן-אמת.

לא זו אף זו, יש קושי בניסיונה של הנתבעת לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד גיסא, היא עיכבה במשך חודשים ארוכים ועד ראשית שנת 2013 את תשובתה לתובעת בדבר דחייתה של תביעתה, ומאידך גיסא היא טוענת להתיישנותה של אותה התביעה. יש לראות את הנתבעת מושתקת מלהעלות טענה זו.