ת"א 48811-02-13 בקאל ואח' נ' מזרחי

ביום 21.10.14 ניתנה החלטה בה נדחו שתי בקשות שהגישו התובעים לביטול פסק הדין שניתן כנגדם בהעדר התייצבות, ולפיו נדחתה תביעתם.

ביום 26.11.14 הגישו התובעים בקשה נוספת, שלישית במספר, לביטול פסק הדין, שכותרתה "בקשה אחרת לביטול פסה"ד עקב תרמית מצד הנתבע".

מהי טענת התרמית בה מדובר? נטען כי ב"כ הנתבע הסתיר מבית משפט זה כי בתביעה המתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה בתיק 48732-02-13 ("התמ"ש") הוסכם בין הצדדים כי התביעה אשר נדונה בבית משפט זה התיישנה. נטען כי לאור "הסכמה" זו - הגם שהתובעים עצמם לא הסכימו לה, אך הדברים הועלו על הכתב על ידי בית המשפט לענייני משפחה בגדרי החלטתו באופן שגוי כאילו התובעים נתנו לכך הסכמתם - היה על ב"כ הנתבע ליידע את בית המשפט כאן בדבר ה"הסכמה" הנ"ל ולבקש מחיקת התביעה ללא צו להוצאות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת הנתבע ובתגובה לה, אני דוחה את הבקשה.

ראשית, דין הבקשה להידחות כבר מהטעם שלא נתמכה בתצהיר. בניגוד לנטען ע"י התובעים, הם אינם מסתמכים "על רשומות משפטיות". הם טוענים בגדרי הבקשה טענות עובדתיות שבחלקן עומדות בניגוד לנאמר בהחלטה עליה הם מסתמכים. יוער, כי התובעים מקפידים לשמור על עמימות שייתכן וקיומו של תצהיר היה בו כדי לסייע להסירה. מהבקשה לא ברור אם התובעים אכן מסכימים לכך שתביעתם התיישנה אם לאו. אם אכן, כטענתם, לא הסכימו, לא ברור כלל ועיקר על מה הם מלינים. האם לשיטתם ראוי היה כי ב"כ הנתבע ינצל את מה שהם מגדירים כ"טעות בפרוטוקול", כדי לטעון - בניגוד למצב הדברים לאשורו - כי הסכימו לדבר מה אף שלא הסכימו לו?

שנית, גם לגוף העניין, נראה כי אין ממש בטענת התובעים. בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 18.12.13 נקבע התמ"ש לישיבות הוכחות, ובסעיף 15 להחלטה, הוא הסעיף אליו מפנים התובעים, נקבע כי ההוכחות יתקיימו "רק בנושא הבית והקרקע ולא בנושא הכספים שלגביהם חל חוק ההתיישנות". אין מדובר בהתיישנות טענות כספיות כלשהן, שכן פשיטא כי כאשר בית המשפט לענייני משפחה מציין כי ישיבות ההוכחות שיתקיימו בפניו לא יעסקו בנושא הכספים, הוא מתייחס מטבע הדברים לנושא הכספים שנזכרו בתביעות שבפניו. כספים שאינם חלק מן התביעות שבפניו ממילא אינם אמורים להוות חלק מישיבות ההוכחות בפניו, גם ללא ההחלטה. טענת התובעים לפיה במסגרת התמ"ש לא נכללו טענות כספיות, אינה מדוייקת. אמנם בסעיף 9 לכתב התביעה בתמ"ש צויין כי ההלוואות שקיבל הנתבע ייתבעו בנפרד בבית משפט השלום. אך בסעיף 10 לכתב התביעה דובר על סכום אחר, 91,772 ₪ - שערוך הסכום לגביו פורט בסעיף 2 לתביעה; 4,000 לירות שנטען כי שולמו בשנת 1965. איני רואה צורך להכריע בשאלה אם תביעת התובעים בתמ"ש כללה סעד כספי בגדרי האיזון אם לאו. די בכך שעל פני הדברים נראה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה נועדה להבהיר כי כל תביעה לגבי כספים שנזכרו בתמ"ש התיישנה ולכן ההוכחות לא יעסקו בהם.

שלישית, וזה אולי העיקר – גם אם נצא מנקודת הנחה כי במסגרת הדיון בתביעת התובעים בתמ"ש הוסכם כי תביעת התובעים שבפניי התיישנה, הרי שדינה של תביעה זו שבפניי דחיה על הסף ולא מחיקה. גם אם נצא מנקודת הנחה כי, כטענת התובעים, הם לא הסכימו כי התביעה שבפניי התיישנה, אך היה על ב"כ הנתבע לפעול על בסיס הסברה כי הסכימו שהתביעה שבפניי התיישנה, אין כל פסול בכך שביקש כי יינתן פסק דין המורה על דחיית תביעתם. אדרבא; מתבקש היה לעמוד גם על חיובם בהוצאות של תובעים אשר כביכול יודעים ומסכימים לכך שתביעתם התיישנה, אך בכל זאת אינם נוקטים כל פעולה לדחייתה, וכופים על הצד שכנגד המשך טרחה והוצאות.

אולם דברים אחרונים אלה אינם אלא הגיגים שדומני כי אין קשר רב בינם ובין המציאות - כאמור, נראה כי בפועל לא הושגה כל הסכמה במסגרת התמ"ש לגבי התיק שבפניי - פרט לכך שהתובעים אכן מתעקשים להוסיף ולכפות על הצד שכנגד המשך טרחה והוצאות. הבקשה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪, תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ה, 28 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: