ת"א 48811-02-13 בקאל ואח' נ' מזרחי

מונחת בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד התובעים בהעדר התייצבות, ולפיו נדחתה תביעתם.

ביטול מחובת הצדק

ייאמר מיד כי אין כל מקום להורות על ביטול פסק הדין מחובת הצדק. למעשה, מוטב היה לה לטענה זו - שכלל לא נטענה בגדרי הבקשה לביטול אלא רק במסגרת הודעות, תגובות ובקשות מאוחרות יותר, לאחר שכבר הוגשה תשובת הנתבע לבקשה - אלמלא הועלתה כלל.

פסק הדין ניתן ביום 27.4.14, לאחר שהתובעים לא התייצבו לקדם משפט. באותו יום, ובטרם יבשה הדיו על פסק הדין, הגיש ב"כ התובעים בקשה לביטולו. מהבקשה לביטול עולה בבירור כי ב"כ התובעים ידע על דחיית קדם המשפט ליום 27.4.14 (למשל, סעיף 2 לבקשה). בסעיף 6 לבקשה לביטול אף צויין באופן המפורש ביותר: "הח"מ לא התייצב לדיון היום, כי היה משוכנע כי ביהמ"ש דנן, יסיק כי העדר הודעה מצד הנתבע בפני ביהמ"ש למשפחה, בדבר מו"מ,...; או כי ...; ואז ביהמ"ש ידחה ק.מ. עד למועד שבו יתברר כי החל דיון ענייני בתביעה שבפני ביהמ"ש למשפחה, ולא מוצה מו"מ!! בדיעבד, התברר לח"מ כי עשה מקח טעות בכך שלא התייצב לדיון, כדי לוודא ...".

דהיינו, לא רק שב"כ התובעים ידע גם ידע על מועד הדיון, אלא הוא בחר במפגיע, מטעמים כאלה ואחרים, אך בכוונת מכוון, להימנע מהתייצבות לדיון. בנסיבות אלה, לטעמי, אין כל מקום לדבר על החלופה של ביטול מחובת הצדק. בנסיבות אלה, שלל הטענות המאוחרות שטען ב"כ התובעים בהודעות ובקשות שהגיש מאוחר יותר לתיק, אינן במקומן. אך משנטענו, אין מנוס מלהידרש אליהן.

בפסיקה ענפה נקבע כי משמוגשת בקשה בכתב, על המבקש לשטוח בה את מלוא טיעוניו, ולא רק זאת, אלא שעליו לצרף לבקשה את האסמכתאות התומכות בטיעוניו, ואף לצרף תצהיר לתמיכה בעובדות הנטענות. תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף אלא ברשות בית המשפט. הרשות להגיב לתשובת המשיב לבקשה, נועדה לאפשר מתן מענה רק לטענות שלא ניתן לצפות מראש כי יועלו בגדרי התשובה, אשר לא ניתן ולא צריך היה לקדמן מראש כחלק מהמסכת השלמה, העובדתית והמשפטית, עליה נסמכת הבקשה [בש"א (מחוזי, ת"א) 22843/01 קראוס נ' קרא-עוז (13.1.2003), מפי כב' השופטת ע' ברון, סעיפים 8-18 להחלטה; ראו גם, למשל: בש"א (מחוזי, ת"א) 2884/03 שטריקס נ' קרסו (7.4.2003), וכן בש"א (מחוזי, ת"א) 4986/09 מרק נ' נפתלי (22.7.2009), וכן אסמכתאות נוספות שם].

למרות זאת, בעוד שלבקשה לביטול לא צורף כל תצהיר, ולא נכללו בה טענות כלשהן בנוגע לחלופה של ביטול מחובת הצדק, בגדרי התגובה לתשובה הרחיבו התובעים מאד את היריעה והעלו טענות מטענות שונות, שכלל לא הועלו בגדרי הבקשה לביטול, ושוב ללא צירוף תצהיר לאימות טענות עובדתיות.

בין השאר, טען ב"כ התובעים בתגובה לתשובה (סעיף 5) כי "הח"מ לא התייצב לדיון, כי לא קיבל הודעת זימון, לא כחוק ולא בכלל. הרי ברור, כי הח"מ היה מתייצב לדיון, אילו היה יודע מועד שנקבע" (סעיף 5). במלים אלו ממש. דע עקא, אין ספק, ולא יכול להיות ספק, כי מועד הדיון היה ידוע היטב לב"כ התובעים. ראשית, עובדה זו עולה בבירור כבר מן הבקשה לביטול, כאמור לעיל. מעבר לכך, עובדה זו עולה בבירור ממסמכים שנערכו ע"י ב"כ התובעים. מועד קדם המשפט נקבע תחילה לתאריך קודם, ונדחה ליום 27.4.14 בהחלטה מיום 19.12.13. בו ביום, מיד בסמוך לאחריה, הגיש ב"כ התובעים מסמך שכותרתו "הודעה ובקשה מטעם התובעים, בעקבות החלטה דהיום", בו הלין על כך שבית המשפט החליט לדחות את קדם המשפט (מבלי לקבל את בקשתו להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה). ממילא ברור לחלוטין, הן מתוכן המסמך הן מכותרתו ("בעקבות החלטה דהיום") כי ב"כ התובעים ראה את ההחלטה וידע על מועד הדיון. דוגמא נוספת מצויה במכתב ב"כ התובעים אל ב"כ הנתבע מיום 27.4.14 (אותו צירף ב"כ התובעים להודעה נוספת שהגיש לתיק ביום 19.5.14. אגב, מכתב אליו הספיק ב"כ התובעים לצרף לא רק את פסק הדין ואת הבקשה לביטול, אלא גם החלטה שניתנה ביום 27.4.14 על גבי הבקשה לביטול).

מקובלים עליי במלואם טיעוני הנתבע בגדרי התגובה הנוספת מיום 15.5.14 (תגובה אותה אפשרתי לו להגיש לאור העלאת טענות חדשות לחלוטין שלא נכללו בגדרי הבקשה לביטול), ובין השאר כי לאחר שב"כ התובעים אישר, בכתב, כי הוא קיבל את ההחלטה מיום 19.12.13 אשר קבעה את קדם המשפט ליום 27.4.14, אישורו מייתר המצאה נוספת. טענת ב"כ התובעים לפיה "בעניין זימון צדדים לדיון, לא חל כלל הידיעה, אלא רק כלל ההמצאה וכדין!!!" - דינה להידחות. אמנם מרבית פסקי הדין הדנים בכלל הידיעה מתייחסים למועד המצאת החלטה לצורך חישוב מועדים להגשת ערעור או בקשת ביטול, אך כלשונו הקולעת של ב"כ הנתבע בתגובה הנ"ל, "זאת כנראה משום שעד היום לא קם עו"ד בעל עוז רוח לטעון כי למרות שנמסר לו על מועד הדיון הוא אינו צריך להתייצב לדיון". ב"כ הנתבע מפנה בהקשר זה לרע"א 1463/12 ארז תעשיות עץ נ' אלבז (29.4.2012), בו אישר בית המשפט העליון את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה ושל בית משפט השלום, בנסיבות מהן עולה כי כלל הידיעה חל במפורש על ידיעה על מועד דיון.

החלת כלל הידיעה במצב דברים זה הינה מתבקשת, לאור התכלית המונחת בבסיס ההלכה המחייבת ביטולו של פסק דין מחובת הצדק. הרציונל שמאחוריה הוא כי במקרה כזה למעשה לא היה לבעל הדין יומו בבית המשפט, ועל כן ביטול ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט כלל אינו נתון לשיקול דעתו. אך כאשר בעל דין בוחר במפגיע להימנע מהתייצבות לקדם משפט שעליו הוא יודע, ברור כי לא מתקיים הרציונל שבבסיס חלופה זו.