ת"א 48622-06-14

בפניי בקשת התובעת והנתבעת שכנגד לתיקון כתב תביעתה (להלן: המבקשת) שהוגש כנגד הנתבעת (והתובעת שכנגד) ומנהלהּ (להלן: המשיבים בהתאמה).

המבקשת והמשיבה התקשרו ביניהן בהסכם מיום 23/1/13, לפיו המשיבה, בעלת בית דפוס, תדפיס בעבור המבקשת מקומונים באזור הצפון והמרכז. לטענת המבקשת, ביום 9/3/14 הודיעה לה המשיבה כי היא מסרבת להדפיס את העיתון, וצעד זה של המשיבה מהווה לטענת המבקשת הפרה בוטה וחמורה של ההסכם ביניהן. כן, נטען כי הפרה חד צדדית זו מצד המשיבה אילצה את המבקשת למצוא בית דפוס אחר לו שילמה "30% תוספת בעבור ההדפסה". כן, נטען כי המעבר הכפוי לבית הדפוס האחר, שיבש בצורה חמורה את מערך חלוקת העיתונים של המבקשת, מה שהביא לעלויות נוספות בעבורה. התביעה הוגשה בעילות שונות ועל-אף שנטען כי הנזק הכולל שנגרם למבקשת בגין הפרת ההסכם עמד על סך של 350,000 ₪ סכום התביעה הועמד בסופו של יום על סך של 200,000 ₪ (מטעמי אגרה).

לטענת המבקשת בבקשתה דנן, בדיון הקד"מ (הראשון) שנערך בהליך ביום 10/3/15 הוברר לה כי "נפלה טעות" בניסוח כתב תביעתה כך שסכום התוספת הנטענת שהמבקשת נאלצה לשלם בשיעור 30% "מכיל בתוכו מספר סכומים כפי שפורט בדיון". כן, נטען בבקשה כי התיקון נדרש לצורך רצונה הכללי של המבקשת 'לפרט יותר את טענותיה'.

הנתבעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, הן הבקשה הכללית לפירוט יתר של כתב התביעה והן הבקשה לעניין פירוט הסכומים של שיעור התוספת האמורה, נטענו באופן כללי, גורף ונרחב, ללא הנחת תשתית עובדתית מספיקה לצורך מתן התייחסות עניינית.

לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים, הנני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת כדלקמן: