ת"א 48424-05-10 ב' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

תאונת דרכים שאירעה ביום 17.11.2009 עת נהג התובע, יליד שנת 1957, בן 52 בעת התאונה, ברכבו. משאית כבדה סטתה ממסלול נסיעתה והתנגשה ברכבו בעוצמה. כתוצאה מכך, 'נזרק' רכבו לגדר הפרדה מבטון, הסתובב לכיוון הנגדי, והתנגש ברכב נוסף (להלן: "התאונה"). לרכב בו נהג התובע נגרם נזק מוחלט. אירוע התאונה, הכיסוי הביטוחי וחבותה של הנתבעת לפיצוי התובע – אינם במחלוקת.

המחלוקת בתיק זה סבה סביב שיעור הנכות הנפשית ממנה סובל התובע בגין התאונה (בנוסף לנכות השמיעתית), גובה הנזק והאם מדובר בתאונת עבודה. על כך נסוב פסק הדין.

1. הנכויות

בתחילה התבררה התביעה בפני כבוד השופט בדימוס, ש. שר, אשר הורה על מינוי מומחים- בתחום הנפשי את ד"ר יובל בן אמנון (החלטה מיום 6.12.2010) ואת ד"ר אמיר גורי בתחום הא.א.ג (החלטה מיום 20.2.2011). המומחה, ד"ר גורי העריך כי נכותו השמיעתית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10% ובגין התאונה יש לייחס רק מחצית מנכות זו, היינו, 5% נכות שמיעתית בגין התאונה (חוות הדעת מיום 29.4.2011).

המומחה ד"ר יובל בן אמנון העריך כי לתובע נותרה, בעקבות התאונה, נכות נפשית צמיתה בשיעור של 50% בגין תסמונת בתר חבלתית (פוסט טראומה או PTSD) (חוות הדעת מיום 1.3.2011) (להלן: "חו"ד ד"ר בן אמנון"). הנתבעת ביקשה לחקור את ד"ר בן אמנון והוא נחקר בפני, לאחר פרישתו של כב' השופט ש' שר, ביום 23.6.13. בתום חקירתו, ולאחר שבחנתי עמדות הצדדים, הוריתי על מינוי מומחה נוסף בתחום הנפשי (ההחלטה מיום 27.1.14). הצדדים הסכימו על מינויו של ד"ר רם מירז. ד"ר מירז, הפנה את התובע לבדיקה בפני פסיכולוג קליני, ד"ר דוד יגיל, והעריך כי לתובע נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 20%; מתוך נכות זו העריך המומחה ד"ר מירז כי רק 12% הנם בגין התאונה. יתר האחוזים (8%) ייחס ד"ר מירז לאירועים טראומטיים אחרים/נוספים (להלן: "חו"ד ד"ר מירז"). המומחה ד"ר מירז לא נחקר על חוות דעתו ולא נדרש להשיב על שאלות הבהרה.

התובע טוען כי יש להעמיד הנכות הנפשית של התובע בשיעור של 50%, כפי שקבע ד"ר בן אמנון, שנחקר וחוות דעתו לא נפסלה. לטענתו, חו"ד ד"ר בן אמנון, משקפת לכל הפחות, את הנכות הזמנית הגבוהה ממנה סבל התובע בעת הבדיקה (2010) שהרי ד"ר בן אמנון בחן הקשר הסיבתי ובדק את התובע כשנה לאחר התאונה. לטענת התובע, אין לתת משקל לחוות דעת ד"ר מירז, שכן הוא בחן את התובע כ- 5 שנים לאחר התאונה וחוות דעתו אינה מבוססת ואינה מנומקת. לחילופין, טוען התובע כי מאחר ולא נפסלה חו"ד ד"ר בן אמנון, יש לערוך ממוצע בין שתי חוות הדעת – של ד"ר בן אמנון (50%) ושל ד"ר מירז (20%) ולהעמיד הנכות הנפשית על שיעור של 35%.

לחילופי חילופין טוען התובע, יש להעמיד את נכותו הנפשית של התובע על 20%, כפי שקבע ד"ר מירז, ללא כל הפחתות. לטעמו, אין להפחית אחוזי נכות בגין אירועי העבר- מחלת הסרטן שחלה בה בהיותו בגיל 22 ושאירעה לפני כ- 30 שנה, וממנה הבריא, אין להפחית אחוזי נכות בגין פטירת אביו שהיה במותו כבן 64, ושאירעה כ- 30 שנה קודם לכן, אין להפחית בגין נפילת אמו ושבירתה את האגן ו/או בשל פטירת אחת מאחיותיו לפני כ- 10 שנים מסרטן, גירושיו מאשתו בשנת 2008, מיעוט הקשר עם ילדיו וגיוס בנו לצבא. לטענת התובע אירועים אלו לא הותירו בו כל נכות. לראיה, עד לתאונה לא קיבל כל ייעוץ ו/או טיפול נפשי. רק לאחר התאונה וכתוצאה ממנה, החל התובע לסבול מבעיות נפשיות המתוארות בחוות הדעת. לטענת התובע, לא היה על ד"ר מירז לייחס לאירועים אלו נכות נפשית, במיוחד כאשר בעיות בתפקוד המיני וקשיים בעבודה נבעו כתוצאה מהתאונה ולאחריה, ולפיכך, אין מקום לגרוע מהנכות הנפשית 8%. באשר לתאונת העבודה משנת 2011, בה נפל התובע ושבר את רגלו, הרי שמדובר בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה בביטוח הלאומי ולא נקבעה לגביה כל נכות, לא אורתופדית ולא נפשית.

לטענת התובע, אילו נחקר ד"ר מירז, הוא היה מגיע למסקנה, כי יש לייחס מלוא הנכות הנפשית- 20%- לתאונה נשוא התביעה. חישוב התובע בסיכומיו בוצע לפי נכות זו.

לטענת הנתבעת, יש להתעלם מחוות דעת ד"ר בן אמנון, שלא התקבלה ע"י ביהמ"ש ויש לקבל את חוות דעת ד"ר מירז במלואה, שהינה חוות הדעת הרלוונטית היחידה. הנתבעת מפנה לעמ' 169 לפרוטוקול מיום 30.1.14, בו צוין: "חוות הדעת לא נתקבלה. מפאת כבודו של המומחה אפנה להחלטה מיום 27/1/14".

הכרעה – אכן, בהחלטה מיום 27.1.14 לא פסלתי את חוות דעתו של ד"ר בן אמנון, אך קבעתי כי חקירתו הנגדית הותירה בלבי ספקות אודות המשקל שיש ליתן לחוות דעתו. עתה מבקש התובע להעדיף חוות דעת זו, לכל הפחות בשאלת הקשר הסיבתי ולדחות את חוות דעתו של ד"ר מירז, אשר ייחס משמעות ומשקל לאירועים שונים שקדמו לתאונה ו/או לאירועים שאירעו לאחריה. אין בידי לקבל טענה זו. דווקא העדר ההתייחסות לאירועים אלו ו/או לשאלת הקשר הסיבתי בכלל, היא שהיוותה נימוק עיקרי להחלטתי מיום 27.1.14 (ראה ש' 1-10, עמ' 3 להחלטה). חקירתו של ד"ר בן אמנון העלתה כי כלל לא התייחס לאירועים אלו ולהשפעתם על מצבו הנפשי של התובע, כאשר מנגד ד"ר מירז התייחס לאירועים אלו ולאחר שבחן את התובע ואף קיבל את התרשמותו וחוות דעתו של פסיכולוג קליני, קבע כי אכן יש לייחס לאירועים אלו (עמ' 6 ו- 7 לחוות דעתו) חלק מנכותו הנפשית של התובע ואילו לתאונה יש לייחס רק 60% מנכותו הנפשית.

חוות דעת ד"ר מירז מייחסת לאירועים שונים בעברו של התובע השפעה על מצבו הנפשי. העובדה כי לא נזקק לטיפול נפשי בגינם, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי לא הייתה להם השפעה כלל על התובע. ד"ר מירז קבע, על יסוד הטסט הפסיכודיאגנוסטי, שערך ד"ר יגיל:

"נראה כי תאונת הדרכים גרמה להתמוטטות של מנגנוני ההגנה שלו, להצפה של חרדה, סיוטי לילה וירידה ביעילות התפקוד שלו. תאונת העבודה שבה נפגע מאוחר יותר העצימה אצלו את תחושת החרדה, ובהמשך לכך פיטוריו ממקום עבודתו... "