ת"א 48419-02-14 שיפרין נ' שוורצמן ואח'

לפני בקשתן של הנתבעות לדחיית התביעה על הסף.

1. תיק זה עניינו תביעת רשלנות רפואית בגין טיפול שיניים אותו ביצעה בתאריך 21.1.04 הנתבעת 1, רופאת שיניים, באחת משיניה של התובעת. לטענת התובעת, התומכת טענותיה בשתי חוות דעת רפואיות (פה ולסת וא.א.ג), הנתבעת 1 גרמה לה לנקב בין חלל הסינוס לחלל הפה, ומאז היא סובלת מתחלואים שונים באזור הפה ואף-אוזן-גרון.

2. זו איננה התביעה הראשונה המוגשת על ידי התובעת נגד הנתבעת 1 בגין אותו טיפול שיניים ועל יסוד אותה עילה. קדמה לה תביעה שהוגשה לבית משפט השלום בנתניה, בתאריך 15.3.11. התביעה נמחקה בתאריך 25.11.13, כאשר כבוד השופטת שם קבעה כי באם תחודש, תישא התובעת בהוצאות ההליך בסך של 2,500 ₪ (ראו החלטה מיום 25.11.13 בתיק ת"א 27390-03-11) (להלן: "התביעה הקודמת")).

3. והנה, בתאריך 22.2.14 הוגשה התביעה פעם נוספת, זו התביעה שלפני. לאחר הגשתה היה צורך בבקשה מצדן של הנתבעות על מנת שההוצאות בהן חויבה התובעת אכן תשולמנה על ידה.

4. בהמשך, הוגשה "בקשה בהסכמה להארכת מועד להגשת כתב הגנה", עד לתאריך 10.5.14 (עליה ניתנה החלטה על ידי כבוד הרשם "כמבוקש"). אלא, שחלף כתב ההגנה, הוגשה הבקשה שלפני – לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (ובצידה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה עד לאחר מתן החלטה בבקשה לדחיה על הסף).

לטענת הנתבעות, עניינה של התביעה בטענה לרשלנות רפואית (מוכחשת) בעת מתן טיפול שיניים שניתן בתאריך 21.1.04. וכשם שהתביעה הקודמת שהוגשה בתאריך 15.3.11 –התיישנה (והדבר נטען כבר בבית משפט השלום בנתניה), גם תביעה זו שהוגשה בתאריך 22.2.14, שהיא 'גלגול נוסף' של התביעה הקודמת, על אחת כמה וכמה שהתיישנה. בהתאמה, יש לדחותה על הסף.

5. התובעת מגוללת בתשובתה את סיפורה של התביעה הקודמת. זו, הוגשה על ידי בא-כוחה הקודם כשצורפה לה רק חוות דעת רפואית אחת של מומחה בתחום א.א.ג. לטענתה, מיוזמתה, היא ביקשה למחוק את התביעה וזאת בין היתר על מנת להגיש חוות דעת רפואית נוספת. בית המשפט בנתניה נעתר לבקשתה, ובניגוד לעמדת הנתבעות שביקשו לדחות את התביעה, היא רק נמחקה. שלושה חודשים לאחר מכן היא כבר הוגשה בשנית לבית משפט זה.

על רקע זה מבקשת התובעת להסתמך על סעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") אשר תמציתן כי משנמחקה תביעתה הקודמת, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה הקודמת לבין מחיקתה, וכן כי תקופת ההתיישנות לא תסתיים לפני שעברה לפחות שנה מהיום שבו חדל העיכוב. בנוסף נטען כי במוחקו את התביעה הקודמת, להבדיל מדחייתה כפי שביקשו דאז הנתבעות, יצר בית המשפט "מעשה בי-דין" המונע מהנתבעות לשוב ולהעלות טענת התיישנות. כן מלינה התובעת על חוסר תום הלב של הנתבעות כאשר ביקשו ממנה מספר פעמים ארכות להגשת כתב הגנה, מבלי שבבקשה שהוגשה לבית המשפט יאמר דבר וחצי דבר אודות טענת התיישנות.

דיון