ת"א 48356-07-14

לפניי בקשת הנתבעת להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעתה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה את נכותו הרפואית של התובע בשיעור 10% בגין תאונת דרכים מיום 11.2.11.

התובע, יליד 1955, נפגע בתאונת דרכים ביום 11.2.11. תאונה זו הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל שהתכנסה ביום 7.6.12 העריכה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% בגין תאונה זו, בשל הגבלה בעמוד שדרה צווארי.

הנתבעת טענה בבקשתה, כי חומר רפואי מעברו של התובע מלמד כי ביום 7.5.12, כחודש קודם לבדיקת התובע במל"ל, נפגע התובע בתאונת דרכים נוספת (להלן: "התאונה הנוספת"), לאחריה התלונן על כאבים בצוואר ובגב עליון ונמצאה הגבלה קלה בתנועות. לטענת הנתבעת, הוועדה הרפואית שבדקה את התובע לא ידעה על התאונה הנוספת, בה נפגע התובע באותו מנגנון פגיעה. נוכח סמיכות הזמנים, כך נטען, ברור שלתאונה הנוספת השפעה מכרעת על מצבו הרפואי של התובע באותה תקופה, ובמועד בדיקתו מצבו לא הרפואי לא היה יציב. כן נטען, כי מיום 11.7.11 עד למועד התאונה הנוספת, במשך 10 חודשים, לא נרשמו תלונות נוספות של התובע בגין כאבים או הגבלה בצוואר ובכך יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין נכותו של התובע לבין התאונה שבנדון וכל נכותו נובעת מהתאונה שארעה ביום 7.5.12. הנתבעת טענה עוד כי לתובע עבר רפואי נוסף שלא הובא לידיעת הוועדה והפנתה לתלונות משנת 1998 על כאבים בעמו"ש צווארי ועל תאונת דרכים שארעה בשנת 2006, אז התלונן על כאבים בגב עליון.

בתגובתו טען התובע כי החומר הרפואי מהשנים 1998 ו-2006 מפרט "כאבים ורגישות בלבד" בעמו"ש צווארי, ומדובר בממצא רפואי זניח שתועד שנים רבות קודם לתאונה שבנדון שאין בו כדי להוות בסיס לבקשה להבאת ראיות לסתור. באשר לתאונה מיום 7.5.12 טען התובע בעיקר לסתירה הקיימת לטענתו בין המסמכים הרפואיים המקוריים הקיימים בידו לבין המסמכים הרפואיים שהגישה הנתבעת. התובע טען כי במסמך רפואי מיום 24.5.12 המצוי ברשותו נרשם מפורשות על ידי רופאת קופת החולים כי למשיב אין הגבלה בתנועות, בה בעת שבמסמך הרפואי אותו צרפה הנתבעת מאותו מועד עולה כי למשיב "הגבלה בתנועות קלה" בעמו"ש צווארי. התובע טען כי "מישהו" ערך את המסמך, תוך הוספת מילים או שינוי המלל הכתוב באופן שיש בו הטעיה.

נוכח טענותיו של התובע בנוגע לסתירה בין המסמכים הרפואיים, נתבקשה התייחסות הנתבעת לנטען. הנתבעת בתשובתה טענה כי המסמכים הרפואיים עליהם הצביע התובע הם מסמכים שונים. הנתבעת הציגה מסמך המהווה סיכום בדיקה שנערכה לתובע, ואילו התובע הציג מסמך הפניה לרופאים מקצועיים. הנתבעת טענה כי המסמך האמין מבין השניים הוא דווקא סיכום הבדיקה, אשר מטבעו מתעד את הבדיקה שנערכה לתובע ונרשם בו מפורשות כי ההגבלה "קלה". המסמכים האחרים, כך נטען, נכתבים לאחר מכן לצורך הפניית המטופל לבדיקות נוספות ויש להניח שבעת העתקת המידע בדבר ממצאי הבדיקה לאותם מסמכים נפלה טעות ברישום.

בטרם אתייחס לבקשה גופה אציין כי מן הראוי היה שתובע, אשר טוען טענות חמורות לעריכת מסמכים ושינויים (סעיף 18 לתגובתו), יעלה טענותיו באופן מבוסס. טענה באשר לקיומה של סתירה בין הכתוב במסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת לבין המסמכים המקוריים הקיימים בידו, היה צריך לטעון תוך הצגת המסמכים המקוריים הרלוונטיים. התובע טען כי "במסמכים המקוריים" הקיימים בידו, בניגוד למסמכים שהציגה הנתבעת, לא צויין שלמשיב הגבלה קלה בתנועות, אלא שהתובע הציג לראיה שני מסמכים שונים מאלה שהציגה הנתבעת - הפניה לרפואה תעסוקתית והפניה לייעוץ פסיכיאטרי, שאמנם נערכו אף הם ביום 24.5.12 על ידי אותה רופאה, אך אין המדובר במסמך הספציפי אותו הציגה הנתבעת (רישום ביקור). ראוי היה לו לתובע, בטרם יטען את שטען, לפנות לקופת החולים ולעיין במסמך המקור של אותו רישום ביקור. משלא עשה כן, לא ניתן להתייחס לטענתו בדבר עריכת ושינוי מסמכים. ככל שקיימת סתירה בין הרישומים השונים שנערכו לכאורה באותו מועד, אציין כי יתכן, כטענת הנתבעת, שמדובר בטעות ברישום של הרופאה. כך או אחרת, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי כפי שיפורט להלן.